עלייה מתימן וקליטה בישראל

מוקדש לבעלי ולבניי, זכריה ובנימין דוד

שם הדובר/ת: 
נעמה דוד
מגדר: 
אישה
עיסוק: 
חקלאות
גיל בעת התיעוד: 
87
שנת עלייה לארץ: 
1950
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
שפה: 
ערבית-יהודית
תיעוד: 
יעל וקסלר ונעמה רצאבי
מועד התיעוד: 
2019
תִרגום: 
נעמה רצאבי (בסיוע יעל וקסלר)

תרגום: 

נעמה ד׳: היו יהודים מוסרים, מלשינים. האיש הלשין למושל, והמושל שלח שני חיילים שהגיעו לביתנו, ומסרו שהם מטעם המושל. אימי אמרה: אני אלמנה רחמו עלי. החיילים לא קיבלו זאת. כשהגיעו חיילים לביתנו בזמן שאבי עוד חי, בישלנו להם כשוחד, והחבאנו את הסירים בין הקש. כשהאימאם מת החלו פרעות, וזו היתה מתנה מהקב"ה שנעלה לא"י. הפרעות זירזו את העלייה. היתה לי חברה ערביה שאמרה לי: את תראי את תלכי לאל-קודס (כך כינו את ארץ ישראל), יקחו את בעלך, יטביעו את בעלך בים ואותך יקחו לאישה. אמרתי לה: אל דאגה לא יקרה כלום. הגויים לא רצו שנלך, הלכנו ולקחנו את כלי הפסח בנפרד מכלי היום יום. לקחנו כסף, שקדים וצימוקים, צידה לדרך.

חנינו בדרך אצל הגויים ומסרנו להם כסף, וכך הם אפשרו לנו לישון עד למחרת. ולמחרת שוב הולכים. הגיעו למחנה חאשד בעדן. שושנה, הבת שלי, היתה עם חום גבוה, לקחו אותה לאספתן, לבית החולים. אני לא הסכמתי להיפרד ממנה, אמרו לי שיקחו אותה, אך אני לא מפרידה את ילדתי ממני.

האחיות במחנה העולים חשבו שאני לא מבינה עברית. ידעתי עברית כי בילדותי בית הכנסת היה ליד ביתי, הכנסנו את הראש דרך החלונות, ודקלמנו את תפילת הגברים. הבת היתה בת שנה וחצי, האחות אמרה לי: את באת להוסיף לה חום. נגעתי בה, ככה וככה, אין לה חום, היא בריאה. אמרה לי האחות: אני אראה לך, אם את טמאה אני אהיה יותר גרועה ממך. והיא הוציאה אותי מהחדר. אמרה לי: מחר תבואי בשעה 13, אמרנו בסדר מחר מחר. בשעה אחת הלכתי והיא ראתה אותי. היה שומר תימני והאבא לא אוהב שצועקים או מתחצפים. ביקשתי מהשומר לגנוב את הילדה, אמר השומר: מה, יכניסו אותי לבית הסוהר? אמרתי לו: אם יבואו אליך בטענות, תאמר שאמא שלה באה, זרקה עליך אבנים ואני פחדתי ממנה. היא התנפלה עלי ונתתי לה את הבת שלה וברחתי.

אמרתי לו: שיכניסו אותי לבית הסוהר. אמר: תבואי בשעה עשר בלילה. הוא התכוון לעזור לי. האחיות בנתיים עושות חיים שותות תה. הילדים ישנים. לקחתי איתי שמיכה כדי שלא ידעו. אמרתי לשומר: אם היא ישנה כסה אותה ותן לי אותה. עטפתי אותה בשמיכה, סתמתי לה את הפה עם ידי, ונתתי לשומר שני גרוש. אמר: אוי ואבוי לך אם..., אמרתי לו: אני אראה לך איפה האוהל שלי, אם ידברו אליך אני אלך לבית הסוהר וירביצו לי, מי שיבוא אני אתן לו אבנים, ויכניסו אותי כל ימי חיי לבית הסוהר, אני לא אתן את הבת שלי. רציתי שתהיה איתי לפני שאנחנו עוברים לעין שמר.

הודיעו לנו ברמקול שעולים ארצה.

נעמה ר׳: מה לקחת איתך למטוס? 

לקחתי את שני ילדי ולבוש שהיה עלי. היו לי תכשיטים, צמידים, מכרתי אותם בדרך שיהיה לי אוכל. הלך הכסף לבניין שישבנו בו 3.5 שנים. הגענו לארץ ישראל. שממה. איפה ארץ חלב ודבש? שעה שמדליקים את הנרות בשישי בערב.

נעמה ר׳: איפה?

נעמה ד׳: בעין שמר פינו לנו מקומות של אנגלים. בשבת נתנו לנו האנגר, היה לנו אשל וגבינה בערב שבת, כדי שנחייה, נתנו לנו לחם שקראנו לו רותי. נתנו לנו זיתים שחורים טעימים. אנחנו לא היינו רגילים לכך, זרקנו אותם לפח האשפה. תפסו אותנו 9 חודשים בעין שמר. רצינו להיות עצמאיים, לעבוד בעצמנו. שילמנו כסף, יש לנו ילדים, כבר היה לי הבן יוסף. הגעתי עם האוכל. בצד הזה משפחה זרה, פה אנחנו.

נעמה ר׳: איפה רחצתם ידיים, או הלכתם לשירותים?

נעמה ד׳: השירותים היו רחוקים מהאוהל. משותפים לכולם. היה טור של ברזים.

נעמה ר׳: מאיפה הביאו לכם אוכל?

נעמה ד׳: היו הרבה נשים מבשלות בחדר האוכל. בעלי הלך בוקר ערב וצהריים.

נעמה ר׳: איך ידעו כמה אוכל לתת לכם?

נעמה ד׳: לפי מספר הנפשות ע"פ כרטיס, שבו היה רשום. היינו ארבעה. הייתי הרה ובעלי לא נתן לי לצאת מהאוהל,.הוא פחד שיקחו את הילד. שמענו דיבורים על גניבת הילדים בעין שמר. אמרתי: אני לא יכולה ללדת ויש אנשים באוהל. המיטות של המשפחות היו אחת מול השניה. הם ארבעה ואנחנו ארבעה.

נעמה ר׳: אם ילד צריך פיפי בלילה מה עשיתם?

נעמ ד׳: לוקחת אותו עד בית השימוש. היה ליד האוהלים.

נעצה ר׳: ואם ירד גשם?

נעמה ד׳: יצאנו, מה נעשה. פעם נשבר העמוד של האוהל מרוב הגשם וירד גם שלג. העמוד נשבר עלינו, עלי ועל ילדיי. היה לנו פנס, אין חשמל.

נעמה ר׳: מי נתן לכם פנס?

נעמה ד׳: הממשלה.

נעמה ר׳: איך הדלקתם את הפנס?

נעמה ד׳: עם נפט, האחראים היו ממלאים אותו. הם טיפלו בנו.