לזכר הרב אברהם משה בשארי ורינה בשארי
פנינה: כשגדלתי היתה מלחמת סיני. בשנה זאת למדנו בנחם; ילדי המושב למדו בבית ספר אזורי. בהיותנו בני 14 לקחו אותנו לחווה חקלאית.
נעמה: איפה החווה?
פנינה: בנחם. הבנות למדו בבוקר תפירה וכלכלת בית; הבנים מסגרות ונגרות. בצהרים אכלנו בחדר האוכל.
נעמה: מי היתה הטבחית?
פנינה: מסעודה מבית שמש. אחר הצהרים למדנו בתיכון. בהיותי בת 15 למדנו עברית, חשבון.
פתחו בית ספר במושב, למנהל קראו המורה ברוכים. יום אחד, סלאם דלעי ז"ל, אמר שיעשה משהו למורה ברוכים. לקח צלחת ובמקום סוכר חום, שם לו חול. לקח את הצלחת למזכירות ושם למורה על השולחן. וסיפור נוסף: במושב לימדו מורים ומורות, אחת המורות בכיתה ח' היתה יפה מאוד ורזה. הבחורים אמרו שהיא רזה כמו בקבוק טמפו.
הטבחית הכינה לנו שוקו וחלב, קראו לה זרע אקווה. שתינו וילד אחד מהכיתה שבה למדנו הצחיק אותנו. הפה שלו היה מלא קקאו, צחק והשפריץ את השוקו על הילדים. זו היתה תקופת מלחמת סיני. הטבחית, קראה: "מורה ברוכים תשתטח תשתטח" ואנחנו צחקנו. מה אספר, הייתה לי ילדות יפה. תמיד היה לי טוב. החיים יפים. ההורים שלי אהבו אותי, לא עבדתי כמו כל הבנות שעבדו בקיבוץ.
נעמה: מה עשו הבנות בקיבוץ?
פנינה: קטפו שתלו, בקיבוץ צרעה. אותי פנקו. אבא שלי לא נדרש לכסף,הוא היה הרב.