לזכר הרב אברהם משה בשארי ורינה בשארי
ישראל: היינו בבשאר, מורי מוסא היה הרב שלנו, והבתים שלנו מסודרים שורה אחת ליד השניה. הרחוב באמצע.
נעמה: כולם יהודים בכפר?
ישראל: כן. יהודים לבד והמוסלמים לבד. בכל עיר ובכל מקום. בכל מקום בתימן, יש מקום ליהודים ובהמשך העיר לערבים. הערבים היו רבים והיהודים מנו כ 10 משפחות בכל עיר, בין 15-20 משפחות. בעיר כמו צנעא או דמאר, היו משפחות ויהודים רבים, אבל הערבים והיהודים לא התערבבו. לא ישבו יחדיו, או זה ליד זה, ליהודים היה מקום נפרד, התיישבו במקום נפרד. אמנם היו הולכים זה אצל זה. היו קשרי מסחר. הערבים הגיעו ליהודים כדי שיתפרו להם, כל אחד היה טוב בתחומו ונעזרו זה בזה. היהודים ידעו את כל העבודות. יצרו לערבים קדרות, נאדות מים, סנדלים, כסות לנשים, לילדים, נעלים. כל דבר. הערבים נתנו ליהודים חיטה. הערבים נתנו את כל מיני הדגן ליהודים. היו יהודים שזרעו.
נעמה: האם ליהודים היו אדמות?
ישראל: לא, רק עבדו בזה. היו מקומות שבהם ליהודים היו חלקות שדה, זה היה נדיר, וקיים רק באזורים מסוימים. אצלנו בבשאר היהודים עבדו עבודת כפיים, לא היו להם חלקות אדמה. היהודים הכינו חומרי נפץ, קליעים לרובים.
נעמה: ליהודים היו רובים?
ישראל: לא! אולי לאיש אחד והוא החביא את הנשק בצד. כדי שהערבים לא ידעו שיש נשק. הרובים והנשק רק לערבים, היהודים ייצרו את התחמושת, את הקליעים. היהודים מילאו את הקליע בחומר נפץ, יצרו את הקליע. היהודים עובדים. ליהודים היתה עבודה רבה. התלמים והחרישה היו עבודת הערבים. הערבים הביאו את הגרגירים של שעורה, חיטה ודגנים, חאב.