לזכר הרב אברהם משה בשארי ורינה בשארי
ישראל: בחגים ובשבת הלכו לבית הכנסת בערב, חזרו הביתה ואכלו ארוחת ערב. בבוקר הלכו לבית הכנסת, התפללו שחרית, חזרו לאחר מכן לארוחת בוקר. חוזרים לבית הכנסת ומתפללים מוסף, כלומר, לא התפללו ברצף, אלא יצאו להפסקת ארוחות בין התפילות. אח"כ מוסף, קוראים את 'הפרק' לאחר מכן כל אחד בביתו אוכל ארוחת צהרים, יושבים עם דברים טובים ליד השולחן- יגייל, גיילה. שרים. יוצאים להתחמם בשמש, אם היה יום קר. מדברים זה עם זה. השיחות נסבות על רווחים ותעסוקה. לאחר מכן נכנסו הביתה אכלו צהריים ישנו מעט ויצאו להתפלל מנחה. ערבית וחזרו הביתה אל האישה. בבשאר היה בית כנסת אחד, כמו אולם, זה הספיק לנו כי היינו בין 10-12 משפחות. התפללנו ביחד, המורי ישב בפינתו, לידו אחיו וילדיו. אנשים ישבו מצדדיו על הרצפה, לא היו כסאות, על כסא קטן הונח הסידור. הישיבה היתה על הרצפה. היה להם שטיח מעור עיזים. לאחר שעיבדו את עור העז, יצרו ממנו שטיח. הם הכינו לעצמם מקום קטן, מרטבה, מקום ישיבה בשביל הסידור שבו היה כיסא קטן שהיה יושב עליו ולומד. תיבת ספר התורה באמצע.
נעמה: הנשים? הן לא מתפללות. מה הן עושות? במה עסקו?
ישראל: בשבת לא התפללו. ביום יום יצאו להביא עצים, הכינו פיתות בטאבון לאנשי הבית. אח"כ יוצאות לקדר בחאפ'ה, שבה התאספו כל הנשים לקדר. הן ייצרו כדים, קערות. ביום למחרת הגברים יצאו למכור את הכלים. הנשים נפגשו בעבודה, כל אחת עשתה משהו, תוך כדי כך ניקשרו ביניהן קשרים. כל אחת ידעה מה האחרת עושה וגם עזרו זו לזו. בשבת ובחג הגבר הלך לבית הכנסת והנשים שוחחו ביניהן. כל אחת מספרת מה עשתה, מספרות על ארוחת הערב, הצהרים.