ישראל: כשהגענו לארץ ישראל, לקחו אותנו לבית ליד, מחנה עולים, אח"כ יצאו המשפחות כל יום קצת קצת. חלק לחדרה, אלה לגדרה, אלה לפתח תקוה אנחנו הלכנו לגן יבנה. משדה התעופה לוד לקחו את העולים כל אחד למקום אחר, לראש העין, אלו לקחו אותם לצריף. קודם המחנה שלנו היה בבית ליד. אחרי חצי שנה בבית ליד לקחו אותנו לגן יבנה נתנו לנו בית. צריפים. קודם צריף מפח.
נעמה: ספר על החיים בצריף.
ישראל: היה כולו רצועות, לשבת בחוץ יותר טוב מבפנימו של הצריף. אחר כך, בחורף היה בסדר, טיק טיק, ואם יש ברד... באותו השנה ירד שלג, היינו בבית ליד, האוהלים נפלו בשל השלג. השלג היה איזה מטר למעלה והאוהל נפל עלינו. קודם היה אוהל, אחרי האוהל היה צריף, ואחריו צריף מבד. הבד של האוהל. אחר כך, הורידו את אלו ובנו בתים. בתים כמו רכבת. זה חדר, זה המטבח, והשירותים בחוץ. כל המקומות היו עושים אותו דבר לכולם. אח"כ אנשים התחילו בונים לעצמם. לא מצא חן בעינינו הבתים, כל אחד הוסיף לעצמו עוד חדר, שרותים מקלחת. כל אחד מה שרצה. הרבה מהאנשים לא מצא חן בעיניהם המושב, עזבו את הבית והלכו, יצאו מהבית והלכו. היו להם קרובים בנתניה, אמרו להם: "יש בתים ריקים אצלנו", הגיעו לחדרה. אמרו שיותר טוב מהמושב. במושב הרי תשארו כמו הגויים, כמו הערבים, תשתלו, תעשו תלמים, תקצרו את השעורה והחיטה ואת התירס. בואו תעשו חיים, תעבדו יום אחד, תקחו את הכסף תלכו לקנות במכולת, ואתם נינוחים. לא תשארו ולא תהיו בשדות, בשמש.
נעמה: אז למה באתם לפה?
ישראל: אנחנו באנו לכאן, אגיד לך למה. סבא שלי יחיה, וסבתא שלי, הם באו לפה ואנחנו הלכנו לגן יבנה ואח"כ לפתח תקוה והם באו מהעלייה מראש העין לכאן. הגעתי לכאן לבקר את סבי. הייתי בצבא. אח"כ סבי נפטר הגעתי ואני עוד חייל, הגעתי להלוויה שלו. אמרו: "ישראל, למה לכם לשבת בפתח תקוה? בואו לכאן". אמרתי: "בסדר". עלינו לסוכנות בירושלים, אמרו לנו: "קחו רכב גדול תובילו את כל הדברים, ותקחו לכם בית". אמרנו: "יאללה". שלום, אחי, היה נשוי ליהודית. ישב לבד, בצריף בשעריה, אמרתי לו, בוא נלך לישעי.
נעמה: מאיפה אתם בתימן?
ישראל: מבשאר, אבל חצי שנה ישבנו בבשאר, וחצי שנה בברדול.
נעמה: למה?
ישראל: עיר אחרת.
נעמה: למה חצי שנה, חצי שנה? י: בגלל העבודה. אבא שלי, הייתה לו עבודה. העבודה שלו בברדול, עיר גדולה. היה עושה 'לוח' , כדורים לרובה. היה עושה מעילים. אמא שלי תפרה בגדים וגם קדרות כלי חרס. עושה טבון.