נינט: אני זוכרת שהייתי הולכת לבית הספר, בדרך, הדרך הייתה מלאה במרצפות סגולות... מהבית לבית הספר היה רחוק מאוד, היינו הולכים כל בוקר, אבל היינו הולכים מוקדם כדי שלא נאחר, ומי שהיה מאחר לבית הספר היה מקבל... היינו הולכים לבית הספר, בית ספר של יהודים, היו לומדות רק בנות, לא היו איתנו בנים, ולמורים היה להם המון כבוד, לא כמו כאן בישראל, נכנסים לכיתה, כולם עומדים, שקט, עד שאומרת לנו: שבו. היה המון כבוד, באמת, לאן שהלכנו כבוד, "סליחה גברת", "סליחה עלמה", לא כמו כאן, באמת, כאן אין לנו כבוד בכלל, ובכלל ילדים קטנים כאן אין להם, לא שומעים בכלל, אנחנו היינו שומעים מהר, מה שהיו אומרים לנו היינו שומעים מהר, כי היינו מחונכים, היו הולכים לתלמוד תורה, ולא היו חובשים כיפה, היו זמנים שהיה אסור לשים כיפה והיו מחביאים אותה בכיס שלהם ומשהיו מגיעים היו חובשים אותה בבית הספר. אחר כך לא היה עוצר, לא היה זה, היו הולכים רגיל.
היו לומדים עברית, אני למדתי עברית בבית הספר, אלף בית גימל דלת, הכול, זרקא מקף שופר עולה סגולתם קרני פרה, היה כתוב בפרשה של השבוע.