מוקדש לבעלי, פינטו מכלוף אליהו ז"ל, מהעיר סלי בן למשפחת פינטו זצ"ל.
סימי: היינו הולכים, אני הכרתי את בעלי במרוקו, אצל רבי רפאל אלנקווה, היינו שם, אני הייתי עם... כינו אותנו, כמו כאן כעת שהיינו מקובצים, וכל אחד היה... אני הייתי עם... היינו הולכים למקום של היהודים, היינו שמים להם דגל, היינו שמים להם דגל של ישראל בחולצה שלהם. היינו אנחנו קבוצה, נתנו לנו ללכת לרבי רפאל, אז אנחנו שם בהילולה, נכנסים ויוצאים, והיו עושים הילולה והיו עושים הכול, אני עכשיו, נכנסו כולם קבוצה של ילדים איזה עשרים ילדים, עשרים וכמה של ילדים, של עזרת הנשים, כולם, של עזרת הנשים, כולם נכנסים, אני הכנתי לו דגל ככה, והוא משהגענו לישראל, לא יודעת איך נפגשנו כאן, אמר לי: אני את הדמות שלך ראיתי כאן בעיניי, ביום שראיתי אותך, אמרתי זאת תהיה האישה שלי.
מה עוד אספר? אספר על בעלי זיכרונו לברכה, היה מאוד טוב איתנו, חי איתנו, היה עובד בשתי עבודות כדי שיפרנס את כולנו, והכול היה, מעולם לא הרים יד עליי או על הילדים. אליהו, מכלוף אליהו, הוא עבד כסנדלר, וכאן בישראל עבד בעירייה, הייתה עבודה לקחו אותם. וחיינו, היה חסר לנו עשרה ימים כדי שנהיה נשואים שישים שנה, שישים שנות נישואים היה חסר לנו עשרה ימים כדי שנעשה כמו שעושים את זה, והוא נפטר. היה כמעט חמש שנים שהיה בבית אבות, היה עובד בהכול, ועשה כמה ניתוחים, אבל חיינו ברוך השם חיינו, הכול, גם אני חזרתי אני לעבוד, וחזרתי לשמור ולגדל את הילדים, ועבדנו, עבדנו בחקלאות, עבדנו בהכול, אם היה טרקטור עובר, היה הופך את האדמה, תפוחי אדמה, בוטנים, ואנחנו היינו אוספים אותם וממלאים, בחקלאות, בתקופה של הכותנה היינו הולכים והיינו עושים שתילים, ואחר כך הייתה יוצאת הכותנה, היינו הולכים ומוציאים אותה וממלאים את השקים ושוקלים אותם, אחרי זה עבדתי עשרה ימים בבית ספר.