מראיינת: אז דודה תספרי לי איך למדת עברית בג׳רבה?

חנה: זה מה שאני רואה להגיד לך מהתחלה.  אמרה לה: למה את צוחקת? אמרה לה״ אני צוחקת...

מראיינת: למי אמרה?

חנה: דודה. קרובה משפחה. אני קוראת בסידור (ספר), מצחיק. אמרה לה תקראי. אני רוצה לצחוק. אמרה לה: אה. שטויות זה כלום. אז אמי אמרה למה?

מראיינת: היא אמרה שטויות בעברית או בערבית?

חנה: מי יודע עליה? לא. אמרה לה: שום דבר. שום דבר. אני צוחקת. אין לו כלום. אמרה לה. כלומר () שרותי בת שלושה שבועות. אז אמי אמרה: אם יהיה מישהו, יהיה מישהו ילמד את הבנות, אמי, אפילו לא יהיה לי מה לאכול אלמד את חנה לקרוא.

טוב עברו את הזמנים, עברו הזמנים ההם, אחר כך הגיעה זוהי מזלה. שיהיו בריאים יש לה ילדים והמצב היה שלה לא טוב, אז באמת פתחה חדר בביתם, 20 פרנק לחודש. אז אמי באמת הלכה אליה. כל חודש נתתי לה 20. צוחקים עליה, מלגלגים. אנשים ככה, שכנים. אומרים אתם עושים את עצמכם (חשובים), לא יעזור לכם. והיא, זכרונה לברכה, אומרת היום צוחקים עליכם, מחר תצחקו עליהם. וככה למדנו. למדתי והיו עוד כמה חברות שלי שלמדו.

מראיינת: למדתם ביחד?

חנה: ביחד

מראיינת: ואיך היא לימדה אתכם?

חנה: מותק?

מראיינת: איך היא לימדה אתכם? דרך הסידור?

חנה: דרך אלף בית אח"כ קמץ וכל מיני אחר כך פרשה, אחר כך תפילה, תפילה.

מראיינת: היא לימדה אתכם ממש להתפלל, כאילו?

חנה: להתפלל. כן.

מראיינת: בעברית?

חנה: בעברית. כן. כן. מי הוא? ראית אותו. מעתוק אנחנו קוראים לו, פעיל של הציונים. אז שמה מתאספים גברים. יום אחד אנחנו יושבים-קוראים ומצאנו גבר מסתכל עלינו מהחלון. אוי! מי הגבר הזה? היא אמרה לה: לא. לא. לא. זה יעקב בן אחי. אה. אין לכם מה לפחד. אין לכם מה לפחד. זכרונה לברכה. כן. גיסי () יעקב בן אחי, אין לכם מה לפחד.

זכרונם לברכה. הגיעו שהיו לובשים. איך קוראים לה ׳אלכ׳ישה׳(שק)  יפה?

אלכ׳ישה?