מוקדש לעם ישראל
נעמה: כמה נפשות היו?
יהודית: ארבע משפחות באוהל אחד. אמא שלי ילדה באוהל והשלג נפל עליה. עלינו לארץ בסוף 1949. לקחו את הילדה לבית תינוקות, אמא שלי הלכה להניק אותה. יום אחד לקחו את התינוקת, אחותי, לחיפה, יחד עם עוד ילדים. דודה שלי, אשתו של סבא שלי, שהיתה אשתו השניה, גם לה היו ילדים. יום אחד נסעו לחיפה ולא מצאו אף אחד, אמרו שהם חולים. לאמהות היה הרבה חלב, לא יודעת מה עשו כדי להפסיק את החלב, שמו משהו שחור על החזה. נסעו לחיפה פעם בחודש לבקר את הילדים.
נעמה: מה אמרו לכם? איך היו הילדים?
יהודית: הילדים היו בסדר. לאחותי עשו קרחת, הרבה זריקות בראש, וגם בצוואר. היו הרבה דקירות ממחטים. הראש שלה היה מלא צינורות ומחטים, וידיה לצדדים כמעולפת. הבן של דוד שלי היה בסדר, בריא ויפה, הסתובב במיטה. יום אחד כשהיה בן שנה וחצי, אמרו להם לבוא לקחת את הילדים, הלכו לשם, רק אחותי הייתה, את הילד לקחו. אמרו הילד מת. קודם ראו אותו מסתובב. אחותי הבטן שלה נפוחה וידיה כמו מקלות. אי אפשר להאמין שתתרפא. אמא שלי לקחה אותה הביתה. לא היתה מיטה הנחנו אותה על השרפרף. לא הזיזה ידיים ורגלים. אמא שלי עשתה לה מסז'ים. היום היא בחיים, יש לה שערות על הראש, נרפאה, גדלה. התחתנה עם אשכנזי, מכפר ויתקין. ילדה לו שני בנים ובת.