עברית

מכונית במתנה

מוקדש לעם ישראל

שם הדובר/ת: 
יהודית בשארי
משתתפים בשיחה: 
נעמה רצאבי
מגדר: 
אישה
עיסוק: 
מטפלת בילדים, עובדת בבית חולים ובחיסון עופות
גיל בעת התיעוד: 
78
שנת עלייה לארץ: 
1949
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
נעמה רצאבי ויעל וקסלר
מועד התיעוד: 
2019
תִרגום: 
נעמה רצאבי (בסיוע יעל וקסלר)

תרגום: 

יהודית: היה לי רכב, פיאט רנו 4, קניתי אוטו קטן, ישן, ושאר הכסף לסדר את הבית. האוטו שהיה לי, היה רעוע, ביקשתי מיוסף להחליפו.

נעמה: מי זה יוסף?

יהודית: אחי, שעבד במגרש מכוניות. לקח אותו, ובמשך שישה חודשים לא נמכר. התקשרתי ליוסף, אמר לי הרכב טרנטא, לא שווה כלום, זבל, זבל, מי יקנה אותו?

נעמה: מתי למדת לנהוג?

יהודית: למדתי בשנת 1973 כשהתחלתי לעבוד בחיסוני העופות. יום אחד הגיע אחי עם פיאט 28, חדשה ויפה. הגעתי מ'עוף ירושלים', וראיתי בחוץ שתי מכוניות. האחת חדשה והאחרת ישנה. אמרתי בליבי, יופי מי שהרכב שלו, יתחדש. פגשתי בבית את שלום ואת אחי ואת חברו. תמיד ב 16:00 אכלתי איתם יחדיו. אחי שאל אותי איך החתן? עניתי: שיהיה לכלה. תגידי לי 'האם לא היית רוצה רכב כזה?' אמרתי 'אולי בעולם הבא'. לא האמנתי. את לא חושבת על אוטו כזה יפה שיהיה שלך? אמרתי לו 'תן לאכול בשקט בלי ברבורים'. ואחי ממשיך לשאול אותי כמה וכמה פעמים מה דעתי. ביקשתי שיעזוב אותי בשקט. כשסיימנו לאכול לקח אותי לרכב, אמר לי תעלי, אמרתי חס וחלילה, מה אתה משוגע? 'אני לא נוגעת בחיי באף אוטו. אלך קילומטרים ברגל אך לא אגע ברכב שלא שלי. אחי אמר 'אני רוצה שאת תעלי לרכב תראי איך הוא' אמרתי 'ראיתי מבחוץ למה אכנס?׳ אמר לי 'אל תבלבלי את המוח'. אמרתי 'שיהיה בריא מי שהרכב שלו'. אח"כ לקח את ידי, דחף אותי לתוך האוטו ואמר לי אני רוצה שתראי איך האוטו. אמרתי 'אסע עד המכולת ואחזור, אמר לי 'לא תמשיכי ישר'. אמרתי 'אעשה סיבוב עד המכון ואחזור', אמר לי 'לא תמשיכי ישר'. מפה לשם עד המרכז, שאלתי 'אתה מבסוט?' אמר 'כן'. חזרתי הביתה, וכולם שותקים. שלום היה שם. אני לא חושבת שזה שלי ולא חולמת, זה לא בראש שלי. לא יכול להיות שזה שלי. אחי לקח את המפתחות, נופף בהם אמר לי 'אבא קנה לך'.

היכרות עם בעלה ונישואין

מוקדש לעם ישראל

שם הדובר/ת: 
יהודית בשארי
משתתפים בשיחה: 
נעמה רצאבי
מגדר: 
אישה
עיסוק: 
מטפלת בילדים, עובדת בבית חולים ובחיסון עופות
גיל בעת התיעוד: 
78
שנת עלייה לארץ: 
1949
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
נעמה רצאבי ויעל וקסלר
מועד התיעוד: 
2019
תִרגום: 
נעמה רצאבי (בסיוע יעל וקסלר)

תרגום: 

יהודית: הדוד שלי, בעלה של דודה שלי, עבד עם חמי בפרדס. חמי (העתידי) אומר לדודי: "יש לך בחורה, ילדה? אני רוצה לחתן את הילד, אני מפחד שאמות ואין לי נכדים. אני אביא ואביא..." אמר לו: "בסדר". בעלי לעתיד, שלום ז"ל, עבד בחפירות.

נעמה: הוא גר אצלכם?

יהודית: לא, הדודים נפגשו בעבודה. הדוד ענה: "לאח של אשתי יש שתי בנות". אבא שלי, מרוב שאהב את אחותי, לא רצה להמשיך לדבר עליה. אבא אמר: "יש לי ילדה", ושאל איך החתן. ענה חמי העתידי: "הוא מלך, יפה כמו הלבנה". אבא שאל: "במה הוא עובד?" אמר לו חמי: "הוא קבלן בניין".
אבא של שלום סיפר שהוא עשיר, ויש לו הרבה כסף והוא קבלן. אבא שלי שמח. נחתן אותה, כיון שיש לו הרבה כסף, ניתן לה עוזרת כמו שהיא עוזרת. חזרתי מהעבודה אמר אבי: "הדוד שלך אמר שיש אחד הבן של הבוס שלו, שהוא עשיר וקבלן והוא כמו הלבנה. אני רוצה שאת תכירי אותו", אמרתי: "למה? אני עוד קטנה אבא, בת 15.5, אני עובדת ונותנת לך את הכסף לידיים. אפילו כוס מים אני לא קונה, כל מה שאני מקבלת חודשית עובר לידך. למה אתה רוצה למכור אותי היום?"  אמר: "בנתי אני מרחם עליך, את עובדת קשה ואני רוצה שתהיי מאושרת, גברת ולא שפחה". אמרתי: "אבא אולי הוא עיוור?"
אמר אבא: "יא בתי, למה את מדברת? בלי עין הרע, הוא קבלן  ויש לו הרבה כסף". נתן לי בקבוק ויסקי. נתן לי קילו תמרים, קילו שקדים, בוטנים אגוזים. אימי נתנה לי עוגה. העמיסו עלי ואמרו לי לכי לשעריה לדודה שלך. "למה לשם?" כיון שהוא משם. הגעתי לדודה שלי, אחות של אבי, בשעריה. אמרתי דודה שלום. נישקה אותי, אמרתי לה: "באמונה' תגידי לי איך הוא?". אמרה: "הוא יופי, הוא קבלן, יש לו הרבה כסף, יש לו בית על שתי קומות. את תהיי מבסוטה".
למחרת אכלנו ארוחת בוקר, הדוד שלי נסע לפג'ה, הלך ברגל, הגיע אחרי שעה וחצי. הדוד והדודה ישראל, הגיעו אלינו. אברהם, האח, היה עוד קטן ושיחק בחוץ עם הילדים. ישראל הדוד, יושב מקשיב. החתן, סאלם, אף מילה. יושב שותק, לא בשמים, לא בארץ. במפגש הזה היינו עשר חברות בחוץ, כל הזמן ביחד. הדוד שלי אמר לדודה שלי: "צאי ותבחרי בחורה, מי מהן שמוצאת חן בעיניך". הדודה הסתובבה לידינו, בחנה אותנו. לי היתה לי צמה עד הישבן, היא התאהבה בצמה ולא בי. צחקתי על הבנות, שיקחו אתכם השדים, אני צריכה לקחת את הבחור שלכם? והדודה אמרה: "אהבתי את זאת", הצביעה עלי, "מצאה חן בעיני, כי יש לה שיער יפה, היא יפה מכולן". מה היא מתחתנת איתי? 

נעמה: ראית אותו?

יהודית: לא ראיתי, היו שניים, אני לא יודעת מי מהם. אמרו לי ללכת איתו לסרט. הלכנו אני והמיועד וישראל. אני באמצע אחד מימיני ואחד משמאלי. ישראל מדבר ללא הרף, ושלום כמו גולם. לא שמעתי אפילו חצי מילה ממנו. חשבתי שהוא אילם, או חרש. מה זה? לא ידעתי מי מהם החתן המיועד, חשבתי שמי שמדבר איתי הוא יהיה בעלה. זה השני הוא טמבל. הוא מלווה. יצאנו מהסרט, נסענו באוטובוס, אני נכנסתי לבית של הדודה, שאלה אותי הדודה: "איך הוא?" אמרתי: "אני לא יודעת מי הוא. אחד גולם, אחד שבר לי את הראש מהדיבורים". למחרת הלכתי לעבודה, בתל אביב, בבוקר מוקדם. יום רביעי טלפון, מה קרה אני שואלת. "את חייבת לבוא, נעשה לך היכרות משפחה ואירוסין". אמרה: "עם מי?" קבעו עם אבא שלי שיגיעו ביום רביעי, ושלום החתן הגיע אל בית הורי עם כבש על כתפיו, אבא שלי שוחט. הכינו אוכל, אבא שלי שחט, וגם אמא שלי עבדה. אבא שלי סידר וחתך לכמה חתיכות, אמא שלי רחצה וסדרה אוכל.

נעמה: ואת איך? התלבשת יפה?

יהודית: לא, מה פתאום הגעתי עם הסמרטוטים מהעבודה. אמא שלי אמרה: "את משוגעת, את נותנת לנו עיוור? (כיוון ששלום לא ראה טוב), אין גברים אחרים? למה נתת לנו?"
ביום החופה, נתנו לי ארגז, ובה שמלה כבדה. שמעון בן דודי, הביא לי את הנעלים של אשתו. היא נעלה מידה 40 ואני 37, (צוחקת) והשמלה ענקית, מדהימה (מנפנפת עם הידיים כמו טווס). אני באמת לא רציתי חתונה ואני צוחקת על עצמי כל הזמן, 'ברוך משנה הבריות'. מה שעשו לי לא יפה.

היה לי חבר שבאמת רצה להתחתן איתי, הוא רק התגייס, כל הלילה בכה אצל אימי: "מה אתם עושים לילדה, איזה עוון, היא עובדת נותנת לכם את הכסף". היה אומר לאימי: "עליכם עוון. עוד שנתיים וחצי אנחנו נתחתן. אתם אוהבים אותי ואני אתכם ואנחנו נתחתן. למה אתם עושים לי ככה?"

אמא שלי אמרה: "ילדתי מה אני יכולה לעשות? זה אבא שלה!"

אבא שלי נתן כסף כדי ל'סדר' את הגיל.

חלום, נסיעה ותקרית

מוקדש לעם ישראל

שם הדובר/ת: 
יהודית בשארי
משתתפים בשיחה: 
נעמה רצאבי
מגדר: 
אישה
עיסוק: 
מטפלת בילדים, עובדת בבית חולים ובחיסון עופות
גיל בעת התיעוד: 
78
שנת עלייה לארץ: 
1949
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: , חלומות
תיעוד: 
נעמה רצאבי ויעל וקסלר
מועד התיעוד: 
2019
תִרגום: 
נעמה רצאבי (בסיוע יעל וקסלר)

תרגום: 

אני בחיפה בגיהנום. יום אחד חלמתי שאימי חולה, אמרתי לבעלת הבית שאני רוצה ללכת לבקר את אימי, היא ענתה לי: "כבר הלכת בשבוע שעבר". ישנתי בבית שבו עבדתי והגעתי הביתה שבת כן, שבת לא. כשביקשתי, היא לא אפשרה לי לצאת הביתה, החלטתי לעזוב את העבודה והלכתי הביתה. "לקחתי את הרגליים והלכתי". ביקשתי: "תני לי 10 פרוטות להגיע לאגד", היא לא רצתה שאלך, ולא הסכימה לתת. הלכתי לתחנה המרכזית, אבל לא היה לי כסף לנסיעה. הלכתי לקיוסק, קפצתי למעלה כדי לראות את המוכר, כי היתה קטנה ונמוכה. ביקשתי ממנו 'תן לי 10 לירות אני רוצה לנסוע לבית ליד'. בעל הקיוסק לא הבין מה 'נפלתי עליו'. נתתי לבעל הקיוסק את השעון כדי שיתן לי כסף. הוא לא רצה את השעון וזרק לי את הכסף. נתן לי סכום כסף מדויק לנסיעה לבית ליד.
נסעתי לבית ליד, אבל אין אוטובוס משם לנתניה, הלכתי ברגל דרך הפרדסים ושרתי כל הדרך, היו פרדסים מבית ליד עד נתניה. עד 'עין התכלת'. הכל פרדסים. הלכתי, יעזור השם, אוכלת תפוזים ורוקדת. הגעתי הביתה ובמקום שאבא יאהב, יחבק אותי וינחם אותי הוא אמר לי: " למה באת? שבת היום. את כופרת" אמרתי לו, חלמתי שאמא שלי חולה ולכן באתי לראות את אמא שלי. ובאמת אמא שלי היתה חולה, במיטה.
לא נתנו לי כסף לנסיעות לחזור במוצאי שבת. חזרתי ברגל לבית ליד, באוטובוס האחרון. חזרתי ברגל, הגעתי לאוטובוס האחרון שהגיע מתל אביב, ישבתי בכיסא ליד הדלת השניה. היו באוטובוס חמישה ערבים. אבל אלגנטים, עם תיק יפה, ג'ימס בונד, עם עניבות. ולא היה מקום כולם עמדו. מה עשיתי? התכופפתי קדימה כאילו אני ישנה, עם הראש כלפי מטה, ושמעתי את דבריהם. הם דיברו בינם לבין עצמם על ארוחת ערב. הם רצו לאכול אותי בלילה, אני שומעת אותם צוחקים עלי. הגענו לתחנה מרכזית, קפצתי כמו שדה, וחיפשתי חנות פתוחה, והם אחריי: 'אנחנו נשמור עליך', רצתי מהר למשרד אגד, וכבר רוצים שם ללכת הביתה, אוטובוס אחרון. שאלו אותי מה את עושה פה, אמרתי יש 4 ערבים שרוצים לאכול אותי. יצאו הפקידים מהמשרד צעקו על הערבים והם ברחו. ביקשו ממני הפקידים לצאת מהמשרד, אמרתי להם, 'אתם תצאו הביתה אני אשאר כאן, כי אין לי כסף לנסיעות מבית ליד לחיפה'. ישבתי והם מדברים מתייעצים מה לעשות איתי, אולי לקחת אותי איתם לביתם. אמרתי להם אל תעשו דבר, מחר, אלוקים גדול.
היה לי קשה גם בבית עריף, היו לי חיים קשים.

עבודתה כנערה

מוקדש לעם ישראל

שם הדובר/ת: 
יהודית בשארי
משתתפים בשיחה: 
נעמה רצאבי
מגדר: 
אישה
עיסוק: 
מטפלת בילדים, עובדת בבית חולים ובחיסון עופות
גיל בעת התיעוד: 
78
שנת עלייה לארץ: 
1949
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
נעמה רצאבי ויעל וקסלר
מועד התיעוד: 
2019
תִרגום: 
נעמה רצאבי (בסיוע יעל וקסלר)

תרגום: 

יהודית: נשארנו שנתיים שלוש בנתניה בצריף 4X4. ממקום העבודה שלי שלחו אותי לחיפה. אבא שלי אמר שמחפשים בייביסיטר לתינוק בן 3 חודשים, לימדו אותי להכין לו אוכל הייתי בגיל 9-10. ריסקתי לו אוכל, בננה, תפוח, מיץ  תפוזים והאכלתי אותו. השתוללתי, רקדתי איתו, שרתי לו. אח"כ לימדה אותי בעלת הבית, הסבתא, לכבס, לבשל. הכנתי ירקות, בשר, בישלתי ריסקתי. הילד גדל והשמין. כל היום היה עלי, השכבתי אותו וישנתי לידו עד שנרדם. אח"כ עבדתי במטבח עד שבעל הבית, שעבד באגד, הגיע הביתה ורצה לאכול. מבחוץ הוא צעק שהוא רעב. הגיע עם עוד חבר, הגשתי להם אוכל אכלו והלכו.

נעמה: כמה זמן עבדת אצלם?

יהודית: 3 שנים. היתה לי חברה, שהגיעה לבית שעבדתי בו, אבל בעל הבית שנא אותה, "עזבי אותה אני חבר שלך". בעל הבית אמר: "אני אקח אותך לסרט כל שבוע". לקח אותי לסרט כמו תינוקת, הגעתי לו לבטן.

נעמה: למה לקח אותך לסרט?

יהודית: כדי שלא אלך עם חברתי, הם אהבו אותי מאוד. הוא אמר שהיא מבלבלת לי את המוח. קינאה, כנראה. החברה אמרה: 'אני אשיג לך עבודה טובה יותר ואוסיף 10 לירות יותר מהתשלום שלהם".

נעמה: ומה עשית בכסף שהרווחת?

יהודית: לא קניתי אפילו לחמניה. נתתי את הכסף לאבא שלי, כדי לקנות בית. לא היתה משכנתא,

נעמה: מה עשו האחים האחרים?

יהודית: הם היו קטנים. הינו בבית שתי בנות, אמא לא רצה שאחותי הגדולה תצא לעבוד.

נעמה: למה?

יהודית: היא היתה יפה והיו לה הרבה מחזרים. היא גדולה ממני בשנתיים. השאר קטנים. האחות הייתה שרה ותופרת ואבי פחד שתצא החוצה, הוא ליוה אותה לכל מקום.

הסתננות של פדאיון

מוקדש לעם ישראל

שם הדובר/ת: 
יהודית בשארי
משתתפים בשיחה: 
נעמה רצאבי
מגדר: 
אישה
עיסוק: 
מטפלת בילדים, עובדת בבית חולים ובחיסון עופות
גיל בעת התיעוד: 
78
שנת עלייה לארץ: 
1949
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
תיעוד: 
נעמה רצאבי ויעל וקסלר
מועד התיעוד: 
2019
תִרגום: 
נעמה רצאבי (בסיוע יעל וקסלר)

תרגום: 

נעמה: גרתם בעין שמר, כמה זמן נשארתם שם?

יהודית: נשארנו שנה שנתיים לקחו אותנו לגליל, למושב גורן. למשך שנה שנתיים ואח"כ לבית עריף. היו פדאיון.

נעמה: מי היה לפני כן בבית עריף?

יהודית: אף אחד. כולם גרו באוהלים, ואח"כ בצריפים, עשו לנו בתים כמו בישעי. גרנו שם תקופה של 3-4 שנים. הפדאיון גנבו ולקחו. היינו ילדים ועבדנו מגיל 8, בכיתה ב', במחנה ישראל, בשדה התעופה. היו במקום עולים הונגרים, צרפתים. הם גרו בביתנים, עבדנו אצלם, כיבסנו, ונתנו לנו חצי שקל. קנינו לחם.

נעמה: הממשלה לא נתנה כסף לאוכל?

יהודית: היו מנות פעם בשבוע, 100 גרם בשר לנפש לשבוע.

נעמה: וסוכר?

יהודית: לא היה, רק בשר. אני לא זוכרת הרבה.

נעמה: ומה עשתה אימך?

יהודית: בהריון. כל חייה היתה בבית. כשעלינו לארץ מתימן היינו שלושה ילדים, אני, אחותי ואחי.

נעמה: כמהבסך הכל?

יהודית:תשעה. אבל היו הרבה הפלות בבית. כל פעם הריון מצליח ולא מצליח. 18 הריונות. אח"כ יצאתי לעבוד יחד עם חברות ב'מחנה ישראל', עבדנו כמה שעות וחזרנו הביתה. בדרך חזרה תפסו אותנו מסתננים. חשבנו שהם שוטרים, לבשו בגדים של שוטרים ישראלים, כובע, תג ושרוך של שוטרים ישראלים. חיבבנו אותם, נתנו לנו סוכריות.

נעמה: מה לא ידעתם?

יהודית: איך נדע? היו שואלים אותנו מה שם יו"ר הועד? המזכיר?, למי יש צאן? נתנו להם כתובות ובערב הגיעו לגנוב. יום אחד, שישי בבוקר, בשעה חמש בבוקר, פתאום יריות, יצאתי להתפנות, מאחורי הבית. שמעתי יריות. קפצתי, אמא שלי אמרה: "אל תפחדי הפיצוצים בצד השני". יצאתי לראות.  נחשון, בעלה של בת דודי, היה שומר, היו לו חמישה כדורים, הוא הלך הביתה כי לא היה לו כוח. נשאר יצחק, מסכן, שמע רשרוש, אמר: "עמוד". אמר להם להרים ידיים. ביקש סיסמא, ביקש מהם לומר מהי פרשת השבוע, אמר לו הפדאיון: "כוסאמוק". יצחק ירה בו חמישה כדורים ופגע בשלושה אנשים, ושניים ברחו. בכיתי ויצחק בכה. הגיעו שוטרים. אמרו לו מהמשטרה: "אל תפחד, אלו פדאיון". הוא לא האמין. נתנו לו שעון ועוד כמה דברים, אבל הוא המשיך לבכות. אח"כ אמרו השוטרים: "אם תמצאו עוד פדאיון תחסלו אותם". היו הרבה פדאיון, הם היו קרובים לבית נבאללה.
היתה לנו כלבה גניה, שהסתובבה סביב הבית, והיא עבדה. יום אחד הרעילו אותה הפדאיון.

תינוקות במעברה ששבו ושלא שבו

מוקדש לעם ישראל

שם הדובר/ת: 
יהודית בשארי
משתתפים בשיחה: 
נעמה רצאבי
מגדר: 
אישה
עיסוק: 
מטפלת בילדים, עובדת בבית חולים ובחיסון עופות
גיל בעת התיעוד: 
78
שנת עלייה לארץ: 
1949
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
נעמה רצאבי ויעל וקסלר
מועד התיעוד: 
2019
תִרגום: 
נעמה רצאבי (בסיוע יעל וקסלר)

תרגום: 

נעמה: כמה נפשות היו?

יהודית: ארבע משפחות באוהל אחד. אמא שלי ילדה באוהל והשלג נפל עליה. עלינו לארץ בסוף 1949. לקחו את הילדה לבית תינוקות, אמא שלי הלכה להניק אותה. יום אחד לקחו את התינוקת, אחותי, לחיפה, יחד עם עוד ילדים. דודה שלי, אשתו של סבא שלי,  שהיתה אשתו השניה, גם לה היו ילדים.  יום אחד נסעו לחיפה ולא מצאו אף אחד, אמרו שהם חולים. לאמהות היה הרבה חלב, לא יודעת מה עשו כדי להפסיק את החלב, שמו משהו שחור על החזה. נסעו לחיפה פעם בחודש לבקר את הילדים.

נעמה: מה אמרו לכם? איך היו הילדים?

יהודית:  הילדים היו בסדר. לאחותי עשו קרחת, הרבה זריקות בראש, וגם בצוואר. היו הרבה דקירות ממחטים. הראש שלה היה מלא צינורות ומחטים, וידיה לצדדים כמעולפת. הבן של דוד שלי היה בסדר, בריא ויפה, הסתובב במיטה. יום אחד כשהיה בן שנה וחצי, אמרו להם לבוא לקחת את הילדים, הלכו לשם, רק אחותי הייתה, את הילד לקחו. אמרו הילד מת. קודם ראו אותו מסתובב. אחותי הבטן שלה נפוחה וידיה כמו מקלות. אי אפשר להאמין שתתרפא. אמא שלי לקחה אותה הביתה. לא היתה מיטה הנחנו אותה על השרפרף. לא הזיזה ידיים ורגלים. אמא שלי עשתה לה מסז'ים. היום היא בחיים, יש לה שערות על הראש, נרפאה, גדלה. התחתנה עם אשכנזי, מכפר ויתקין. ילדה לו שני בנים ובת. 

עלייה

מוקדש לעם ישראל

שם הדובר/ת: 
יהודית בשארי
משתתפים בשיחה: 
נעמה רצאבי
מגדר: 
אישה
עיסוק: 
מטפלת בילדים, עובדת בבית חולים ובחיסון עופות
גיל בעת התיעוד: 
78
שנת עלייה לארץ: 
1949
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
נעמה ראצבי ויעל וקסלר
מועד התיעוד: 
2019
תִרגום: 
נעמה רצאבי (בסיוע יעל וקסלר)

תרגום: 

 

יהודית: אני זוכרת שהייתי קטנה בתימן, תינוקת. ההורים שלי היו עשירים עם כסף רב. אני לא עשיתי כלום, ילדה קטנה. עלינו לארץ במטוס.

נעמה: איך היה כשעליתם לארץ, איך ידעתם?

יהודית: באו מהארץ, מארץ ישראל, ואמרו לכולם להיכנס לארץ. אח"כ אמרו 'אם תעלו למטוס, המטוס יפול'. אל תביאו אתכם לא תכשיטים ולא כסף, כיוון שהוא יפול.

נעמה: מה עשיתם?

יהודית: זרקנו הכל מתחת למטוס, מה שהיה עלינו זרקנו גם התרבוש, (כובע תימני עם תכשיטי כסף), גם אותו זרקנו.

נעמה: את חושבת שלקחו אותם?

יהודית: עלינו למטוס ולא השאירו בידינו כלום. אפילו עגילים. ישבנו במטוס, (צוחקת), רציתי להתפנות, ביקשתי מאמא, אך אמא אמרה 'מה לעשות? אנחנו במטוס. תגידי לאחראים שאת רוצה להתפנות. הגעתי לטייס, אמרתי לו בערבית שאני רוצה להתפנות. הוא לא הבין ערבית; לא הבין מה קרה לי. הגענו לבן -גוריון, עלינו למשאיות, הגענו לעין שמר.