מוקדש לעם ישראל
אני בחיפה בגיהנום. יום אחד חלמתי שאימי חולה, אמרתי לבעלת הבית שאני רוצה ללכת לבקר את אימי, היא ענתה לי: "כבר הלכת בשבוע שעבר". ישנתי בבית שבו עבדתי והגעתי הביתה שבת כן, שבת לא. כשביקשתי, היא לא אפשרה לי לצאת הביתה, החלטתי לעזוב את העבודה והלכתי הביתה. "לקחתי את הרגליים והלכתי". ביקשתי: "תני לי 10 פרוטות להגיע לאגד", היא לא רצתה שאלך, ולא הסכימה לתת. הלכתי לתחנה המרכזית, אבל לא היה לי כסף לנסיעה. הלכתי לקיוסק, קפצתי למעלה כדי לראות את המוכר, כי היתה קטנה ונמוכה. ביקשתי ממנו 'תן לי 10 לירות אני רוצה לנסוע לבית ליד'. בעל הקיוסק לא הבין מה 'נפלתי עליו'. נתתי לבעל הקיוסק את השעון כדי שיתן לי כסף. הוא לא רצה את השעון וזרק לי את הכסף. נתן לי סכום כסף מדויק לנסיעה לבית ליד.
נסעתי לבית ליד, אבל אין אוטובוס משם לנתניה, הלכתי ברגל דרך הפרדסים ושרתי כל הדרך, היו פרדסים מבית ליד עד נתניה. עד 'עין התכלת'. הכל פרדסים. הלכתי, יעזור השם, אוכלת תפוזים ורוקדת. הגעתי הביתה ובמקום שאבא יאהב, יחבק אותי וינחם אותי הוא אמר לי: " למה באת? שבת היום. את כופרת" אמרתי לו, חלמתי שאמא שלי חולה ולכן באתי לראות את אמא שלי. ובאמת אמא שלי היתה חולה, במיטה.
לא נתנו לי כסף לנסיעות לחזור במוצאי שבת. חזרתי ברגל לבית ליד, באוטובוס האחרון. חזרתי ברגל, הגעתי לאוטובוס האחרון שהגיע מתל אביב, ישבתי בכיסא ליד הדלת השניה. היו באוטובוס חמישה ערבים. אבל אלגנטים, עם תיק יפה, ג'ימס בונד, עם עניבות. ולא היה מקום כולם עמדו. מה עשיתי? התכופפתי קדימה כאילו אני ישנה, עם הראש כלפי מטה, ושמעתי את דבריהם. הם דיברו בינם לבין עצמם על ארוחת ערב. הם רצו לאכול אותי בלילה, אני שומעת אותם צוחקים עלי. הגענו לתחנה מרכזית, קפצתי כמו שדה, וחיפשתי חנות פתוחה, והם אחריי: 'אנחנו נשמור עליך', רצתי מהר למשרד אגד, וכבר רוצים שם ללכת הביתה, אוטובוס אחרון. שאלו אותי מה את עושה פה, אמרתי יש 4 ערבים שרוצים לאכול אותי. יצאו הפקידים מהמשרד צעקו על הערבים והם ברחו. ביקשו ממני הפקידים לצאת מהמשרד, אמרתי להם, 'אתם תצאו הביתה אני אשאר כאן, כי אין לי כסף לנסיעות מבית ליד לחיפה'. ישבתי והם מדברים מתייעצים מה לעשות איתי, אולי לקחת אותי איתם לביתם. אמרתי להם אל תעשו דבר, מחר, אלוקים גדול.
היה לי קשה גם בבית עריף, היו לי חיים קשים.