רחל: הרבה היו באים עם עיניים (מחלות) והיו מבריאים בעיניים, והיו שלא היו להם ילדים והיו יולדים וקמים, היה להרבה אנשים ניסים. עד עכשיו, הולכים לקבר בהילולה, עכשיו היה. אני הלכתי פעמיים למרוקו והלכתי לצדיק ולקחתי מונית ולקח אותנו יום שלם הסתובב (טייל) איתנו, פעמיים הלכתי למרוקו והלכתי לרבי דוד בן ברוך ולבאבא דידי בתרודנט וביקרנו (בקברים).
מראיינת: את זוכרת באיזה חג לספר לי?
רחל: אני זוכרת, היה ברבי דוד בן ברוך אחד בנה חדר והיו אומרים... שמה מי שהיה בא היה נכנס לחדרים, בא אחד, אמר לו: "זה החדר שלי, אני בניתי אותו", כי הצדיק התעצבן עליו, החדר הזה היו בונים לו גג והיה נופל, עושים ונופל, עד שהלך וביקש סליחה מהרב. אני בקשר עם המשפחה של רבי דוד בן ברוך. הנכדה שלו, הייתה הבת של באבא דודו גרה בקרית מוצקין והייתי הולכת כל יום. כשמתו הלכתי לאזכרה והלכתי ל... עכשיו הנכדה גרה בנתניה והייתי הולכת. עכשיו אני לא יכולה ללכת והיא באה אליי לפני חודש. אני בקשר עם רבי דוד בן ברוך.
מראיינת: למה את מחוברת? למה את מרגישה מחוברת?
רחל: אנחנו גדלנו איתם. הבית שלנו על יד הבית של באבא דידו וסבתא שלי הייתה מבשלת להם בבית. וביום שנפלתי וקרתה לי התאונה הוא יצא ואמר לה: "מה יש לה, מה היא בוכה?" כי שלחו אותי מבית הספר לבד לאגאדיר. לא היה להם במה... ואימא חשבה שרצו לקטוע לי את הרגל, כי הרגל שלי לא הייתה בסדר ואני יושבת בבית, אז כשבאבא דידו יצא ובירך את המים ואמר לה" "בזכות אבא וסבא שלי אליהו הנביא יעביר עליה את ידו", אז הגבס שעשה לי את הבעיה בגב, היה לי ככה, דם ומוגלה וזה, אז ככה ידעתי שהברכה של באבא דידו התקבלה. כולם היו באים להגיד לי: "מחר אנחנו נעשה לך גבס. מחר נעשה גבס", בסוף גבס לא היה. הייתי הולכת וקמה ככה לאט לאט, ככה, ככה, והפצע היה ככה בגב שלי ובסוף היו עושים לי [לא ברור] וכשקמתי לא היה לי כלום. כאילו לא עשו, אנשים מתרודנט היו אומרים הנה קיבלו כסף. קיבלת מהביטוח בצרפתית. קיבלו כסף ולילדה אין כלום, כמו לא היה לה כלום. כאילו לא היה לי כל הבעיה.