רחל: הם היו, סבתא הייתה לובשת... היו דתיים הרבה, העיר שלנו הייתה דתייה. לא היו... אני כשבאתי לפה וראיתי אותם שהיו מעשנים בשבת, אמרתי לאחד: "מה, אלה לא יהודים?" אמרו לי: "לא, הם יהודים אבל הם מעשנים בשבת". אני מעולם לא ראיתי שככה יחללו שבת, אנחנו העיר שלנו הייתה, תרודנט, דתייה דתייה, כולם רק דת. לא היה את הדברים האלה שכאן. כאן הרבה לא טוב. לא יודעים שבת, חג. אנחנו היה חג – חג, ושבת – שבת, והמוסלמים היו עושים לנו כבוד. היו עוברים מעל ידנו לא יעברו עם סיגריה, לא יעברו. היו יודעים שאנחנו מכבדים דין (מכבדים את הדת). 

מראיינת: אז עכשיו בואי נחזור לבגדים. מה הם היו לובשים?

רחל: היינו לובשים ככה, אבל סבתא שלי הייתה לובשת חצאית עד כאן, ועליה ג'קט, חולצה וקושרים ככה. וראשיהם היו שמים עליהם כמו [לא ברור] ועושים עליו סגירה כדי שלא יתגלו השערות שלהן ככה. כולם. וסבא היה לובש פראזיה וג'לביה ונעליים של המוסלמים. אלה מה שהיו לובשים בבית. בכול. בשבת גלביות לבנות ולבוש מוסלמי. ואנחנו כבר היינו מודרני. היה בית ספר אליאנס, היינו מתלבשים טוב, סינר, הכול כמו רגיל. היה לנו הכול. אבל סבתא...

מראיינת: בחג מה, וסבתא מה? חג ושבת לובשים אותו דבר?

רחל: יש להם בגדים חדשים של שבת, של החג ושל חול. כל דבר איך היו לובשים אותו. 

מראיינת: היו צבעים אחרים?

רחל: הנשים כן, אבל גברים ג'לביה. ואחריה היו מודרניים, היו לובשים מכנסיים וג'קט. אבל בהתחלה זה מה שהיו לובשים. 

רחל: פסטל, היינו עושים בפסח. עושים תפוח אדמה שתרתח וטוחנים במכונה ושמים לה תבלינים, אני הייתי שמה הרבה תפוח אדמה בחג ובשבת, שולקת אותה, טוחנת אותה, שמה בה פלפל שחור וכורכום קצת ומאשיה (מאשיה = תבלין – קליפת אגוז המוסקט), ואני לשה אותה טוב טוב ועוזבת אותה, ואת הבשר אני שולקת וטוחנת אותו עד שמתבשל בגז, אני שמה לו תבלינים, אני טוחנת אותו ושמה לו כמון ושום או בצל ותבלינים ו... קודם כול אני שמה אותו במחבת עד שמתבשל קצת ושמה עליו לימון ועושה ממנו כדורים ולוקחת תפוח אדמה, ואני פותחת אותה ככה, ואני שמה בתוכה את הכדור הזה, ואני סוגרת אותה ועושה ככה פשטידה ככה ואני מגלגלת אותה בקמח ובביצה ונטגן. הנכדים שלי משתגעים, בפסח אוכלים את זה ומתענגים. אנחנו עושים בצל עם בשר וצימוקים וקציצות שלך, אומרים לך מה עשית בהם אני אומרת להם מה עשיתי.

מראיינת: פרנה את עושה? לחם? 

רחל: אני מערבבת שני קילו, שלושה קילו, כשהיו הילדים והמשפחה הייתי לשה לחם, שני קילו, שלושה קילו בצק עד שהיה גולש (תופח) והייתי עושה לחם ככה מסובב (עגול), ומכניסה אותו לתנור, מורחת אותו עם ביצה, היה יוצא הלחם ככה, ועושה מזה לחמנייה ככה [מתקלה], היינו, מי שהיה בא היה [???] ואוכל. 

מראיינת: כשהיית במרוקו מי לימד אותך, כשהיית קטנה, מי לימד אותך לבשל?

רחל: אימא שלי לימדה אותי, כמו הבצק. לעשות בצק, אבל הייתי רואה וכאן כשבאתי לכאן, אימא שלי הייתה גרה בזיכרון, אז היא הייתה באה אלי בחג ובשבת, וגם אני כשאני עושה את הדבר הזה אני חושבת עליה ויוצא לי. אפילו עד עכשיו אם אני רוצה משהו, אני חושבת עליה איך אני אעשה, איזה תבלין אני נעשה, ויוצא לי (מצליח לי). אם לא יהיה בן אדם מרוכז עם האוכל ויחשוב מה שהוא רוצה לעשות לא יצא לו (לא יצליח לו), אם הו הו הו הו, אבל אם היית מיושב ובסדר יוצא הכול טוב.

מראיינת: כשעליתם מי עלה אתכם? מי עלה?

רחל: אני, אמרתי לך באתי עם הבן והבת ואחרי הבן באתי הרה, אחרי שבועיים ילדתי כאן את הבן, וחמותי וחמי הם היו גרים איתנו בבית.

מראיינת: איפה? ספרי לי על העלייה. לאן עליתם.

רחל: עלייה, קודם כול באנו מתרודנט לקזבלנקה חצי שנה. בעלי קיבל עבודה, אבל היה שכירות ומחיה ואני עם הילדים ובהריון וחמותי וחמי יושבים אין להם מה לעשות, מבוגרים, אז ישבנו חצי שנה ובעלי מהר, התרשמנו, בסוף שישים ואחד, באנו ישבנו בבית, באו אלינו מהסוכנות, לקחו [לא ברור] לפני שבועיים או שלושה, באו אלינו אמרו לנו עכשיו תהיו מוכנים באחת בצוהריים, אנחנו באים לקחת אתכם. לא יראה אתכם אף אחד. ואם אחד ישאל אתכם תגידו לו אנחנו הולכים לקנדה. היה מוסלמי על ידנו בבית ככה תופר, והאחרים פה ואחרים פה. באו ההם לקחו לנו את המזוודות של הבגדים, אנחנו יצאנו, לא ראו אותנו, בשקט. המונית חיכתה לנו, לקחה אותנו לשדה תעופה. אז שמה אמרו לנו אם אתם ישאל אתכם מישהו תגידו לו אנחנו הולכים לקנדה, אל תגידו הולכים לארץ. באחת בצוהריים היינו בשדה תעופה, בשש בבוקר היינו בארץ. 

בעלי אומר לי הינה הארץ, אמרתי לו אההה, איזה ארץ, אנשים לוקח להם חודשיים, אני הכנתי בגדים של תינוק, שלא אלד בדרך. אמר לי הינה, מנשקים את הרצפה, תראי. אמרתי לו לא יכול להיות, שאנחנו הגענו. אתמול בקזבלנקה והיום. הוא אומר לי הנה. וחנוכה. בחנוכה באנו במטוס והגענו לארץ בשש בבוקר. לא הגענו לפה עד חמש בערב. נתנו לנו בלוק (בניין מגורים) חדש. כולם. שבת אני לא הרגשתי טוב מההיריון והילד. באנו לא ידענו כלום, לא עשינו שבת. באנו כבר, בדיוק הדלקנו נרות לשבת. אז נתנו לנו חלות ונתנו לנו את הקופסאות ואני היה לי בפה לא טוב (טעם לא טוב מההיריון) בלידה. אז אני העברתי את השבת לא כל כך טוב. היו באים אנשים. "אה, עולים חדשים? נתנו לכם בבלוק? אהה, איזה יופי, נתנו לכם בבלוק. לא הלכתם למעברה. אז זהו, בסדר. הייתה העלייה שלנו מסודרת. בעלי אחרי זמן מה והלך לקיבוץ שדות ים לעבוד, מסכן. היה לו קשה. חגר את הגב שלו. עבד שנתיים בקיבוץ שדות ים, מוריד משאית של מלט, בסוף התעייף, לא יכול, בא ישב בבית שבוע שבועיים. [מילה לא ברורה] באליאנס פולימרים, היה יודע איך, מביאים לו בלוק של ספוג ואיך הוא היה מעצב, כי הוא היה חייט גם. איך היו מביאים לו את הדף (סקיצה) הוא היה גוזר, וכמה פעמים חתך את ידו במכונה אבל עבד 35 שנה, ברוך ה', וקיבל פנסיה ועשו לו מסיבה והיה הכול טוב. 

מראיינת: תספרי לי על הילדים שלך. 

רחל: הילדים ברוך ה'. אני אראה לך תמונות עוד מעט.

מראיינת: אבל ספרי לי בערבית עליהם. שמות שלהם אם את רוצה ומה הם עושים, איך הם גדלו? 

רחל: גדלו בסדר, היו בכפר סיטרין פה על יד חיפה. הבן הגדול למד מכונאי. עשה צבא שבע שנים, היה, היה בחטיבה שבע, בטנקים הוא עשה צבא. עשה שלוש שנים ואחר כך... 

מראיינת: תספרי לי על המקצועות שהיו לכם.

רחל: סבא שלי, אני הייתי הולכת לשבת איתו בלילה, היה עושה לשיח'ים, שיח'ים, שיח'ים של הערבים, היה להם סוס הוא היה עושה להם את ה... על מה שישבו. אבל הוא היה רוקם, ואני באתי לפה עכשיו, ואני עושה סלים כמו שהיה עושה. כמו שהוא היה עושה הסלים האלה, אני עשיתי אותם כאן וכולם, אומרים איך? אני אומרת להם: אני הייתי יושבת עם סבא שלי בלילה, היה עושה רקמה ל... היו באים אליו רק שיח'ים, כדי שיעלו, על מה שהיה יושב, היו שמים על הסוס והוא היה רוקם להם. אבא שלי היה מוכר לערבים, היה הולך מיום ראשון, לא היה חוזר עד יום חמישי בערב, לשוק, שוקים, היה מוכר בדים, מוכר להם בגדים. חמי ובעלי גם היו עושים, מוכרים שוק, היו הולכים על סוסים, על הסוס, היו הולכים מיום ראשון בבוקר עד יום חמישי אז היו חוזרים. היו לנים אצל הערבים ועושים להם ביצים ודבש וחמאה ויאכלו, והיו, היינו טובים איתם. המוסלמיות היו באות אלינו לבתים ולעזור לנו.

מראיינת: איזה עוד מקצועות היו שם? איזה עוד מקצועות?

רחל: היו כאלה שהיו עושים, איך אומרים, [לא ברור], מתקן נעליים, היה מסדר זה של קמח, כל אחד ומה היה לו.

מראיינת: ונשים רק עובדות בבית?

רחל: לא. היו תופרות ומוכרות למוסלמים, בגדים של המוסלמים, גם אני הייתי תופרת ונותנת, למכירה, היו באים אלה בעלי החנויות בשוק ומביאות בגדים לתפור להם ומשלמים לך. היו נשים עובדות. 

מראיינת: במרוקו, את זוכרת את הסבא במרוקו, מה הוא היה עושה?

רחל: זה העבודה שלו. זו העבודה שהייתה לו, היה עושה למוסלמים ומביאים לו [לא ברור] ויבואו אליו, במיוחד היו באים, הייתה לו עבודה טובה, היו באים [לא ברור] צבעים, כולם היה עושה להם, ואני כשהייתי קטנה, עכשיו עשיתי, כולם היו משתגעים, המורה, איך שהייתי עושה סלים, תיקים בצבעים אז אמרתי להם: אני, סבא שלי, הייתי קטנה, כשהייתי קטנה הייתי יושבת לידו.

 מראיינת: תספרי לי על הביקור הראשון שלך, שחזרת לשם אחרי כל כך הרבה שנים. 

רחל: הלכנו, לקחו אותנו למרוקו, ראינו מה שמעולם לא ... אפילו שהיינו גרים במרוקו לא ראינו את כל הערים האלה. אבל בטיול מאורגן לקחו אותנו לערים כולן. אבל לעיר שלי, תרודנט, לא לקחו אותנו, אז אני לקחתי מונית באגאדיר, אני וכמה אנשים והלכנו לתרודנט וטיילנו וראה אותנו המוסלמי ואמר לי: "בואי, למה הלכתם? תבואו תגורו איתנו כאן. למה עזבתם אותנו?" אבא שלי היה שמו סנטוב. אמר לי: "בת סנטוב, בואו, למה הלכתם? תבואו תגורו איתנו כאן". אמרתי לו: "הינה אנחנו באים. הינה באנו, ראינו, ואנחנו נחזור". טיילנו בתרודנט והלכנו לרבי דוד בן ברוך, וביקרנו בקבר הצדיק ואכלנו ובאנו לאגאדיר, חזרנו עד הלילה עם הקבוצה. והקבוצה לקח אותנו למרכש, לאגאדיר. לכל הערים. טייל איתנו הרבה מקומות. ופעם שנייה עוד פעם הלכתי, לקחתי את בתי הגדולה ואחותי ובתה והלכנו לטיול והלכנו עוד הפעם, הלכנו לבית 'באבא לעזיז' בקזבלנקה וביקרנו (בבית קברות) והלכנו. אשתו טיפלה בנו טוב (אירחה אותנו טוב). ידעה שאנחנו מתרודנט וטיפלה בנו וביקרנו (בבית קברות) והדלקנו נרות בבית של "באבא לעזיז". הפעם הראשונה שהלכתי באבא לעזיז בדיוק היה חולה והוא היה בצרפת ואחר כך מת. הביאו אותו לקזבלנקה וביקרנו את הקבר בקזבלנקה, בנו אליו חדר גדול והילדים שלו ראינו אותם וראינו הרבה ילדים שלא ראינו הרבה. וכשהלכתי בפעם הראשונה יצאתי בבוקר עם אחת, בא המוסלמי לקח לי שתי שרשראות, קרע לי אותן מצווארי והשאיר לי פה הכול שרוט. לקח לי שתי שרשראות ככה ואני, הלכו כפרה, אז בפעם השנייה הלכתי קניתי. אמרו לי: "למה באת?" אמרתי להם: "באתי לקנות שרשרת שלקח לי המוסלמי". 

רחל: ילדתי את הבת ובאתי בהיריון בחודש, חודש תשיעי באתי לפה. אני זוכרת את הכול. כשנפלה אגאדיר אנחנו היינו בתרודנט, שבוע אנחנו ישנים במערה (בבית קברות) עם הילדים היינו הולכים כדי שלא ייפול עלינו. הייתה רעידת אדמה, בעלי הלך, היה עוזר בקבורה וב... ואנחנו בבתים היינו שוהים, ובערב היינו הולכים לישון  במערה (בבית קברות) שבעה ימים. אמרו לנו לא ללון בבית כדי שלא ייפלו עלינו רעידת אדמה שהייתה. אנחנו סבלנו הרבה. כל המלאח היו הולכים למערה (לבית קברות). 

מראיינת: תספרי לי על החגים.

רחל: החג, החג היה מורגש, כאן ברוך ה' תמיד חג, אבל שמה החג עם המוסלמים, עם ה... היו באים אלינו למכור לנו בגדים. בכיפור היינו צמים בכיפור, והם היו מחכים בלעמודים של הסוכה. מוכרים לנו לבשמים ומוכרים לולבים ולאתרוגים, היו מחכים על יד הבית, כמעט הבית שלנו היה על יד השוק.

רחל: אני נולדתי בתרודנט, והייתי בבית ספר באליאנס והייתה לי תאונה. נפלו עלי... השם שלה, ההתעמלות והייתי הרבה בבית חולים. באגאדיר, תרודנט, אגאדיר תרודנט. הייתי בגבס מפה עד פה, וניתוחים, ורופאים היו אומרים לאימא שלי, היא לא תחיה, ובסוף ברוך ה' גדלתי והתחתנתי וילדתי ילדים. יש לי שבעה ילדים. שלוש בנות וארבעה בנים והכול בסדר. 

ברוך ה'. הרופאים היו אומרים לאימא שלי: "היא לא תחיה, יותר טוב שתמות". ובסוף קמתי אין לי כלום. בירך אותי רבי דוד בן ברוך, באבא דידו הוא בירך אותי ואני קמתי כמו לא היה לי דבר.

מראיינת: איך הוא בירך אותך? מה הוא אמר?

רחל: אימא הלכה אצלו לבית, ויצא עם כוס מים ואמר לה: "בזכות אבא וסבי היא תהיה בריאה". הרופאים השתגעו שאני קמתי על רגליי ואין לי כלום. כמו לא הייתה לי תאונה. אנחנו  מהעיר של רבי דוד בן ברוך. תרודנט זה באבא דידו, רבי דוד בן ברוך, כולם פוקדים את קברו ויברכו שם בצדיק. והוא יצא באבא דידו ובירך אותי, בירך אותי שאני אהיה בריאה כמו לא היה לי כלום, וכך היה. קודם כול בעלי הוא הבן... אבא ואימו אחים, ואבא אמר לו: "בוא תיקח את בתי, תישא את בתי, אתן לך", נתן לו חצי דירה, נתן לו דברים. סידרו את החתונה הם, אבא שלי ובעלי. והתחתנו. לבשתי שמלה לבנה ואוכל ועוגות.

מראיינת: אז כשילדת את הילד הראשון, את זוכרת את הברית? את זוכרת?

רחל: בטח, בטח. הייתה לי לידה קשה מאוד, עד שילדתי – יומיים. וחמותי ואימא שלי חשבה אני אמות, כי היה לי גב שבור, בעיה שהייתה לי מהתאונה. אבל ברוך ה', התרגל והכול בסדר. עברה הברית. אנחנו באותם זמנים היינו עושים רק בבית את הברית. הכול עבר בשלום, בסדר.