תרגום חלקי:
גרנו בצפת ארבע וחצי שנים. יום אחד אמר לי בעלי: "קומי, אני הולך לכפר נופך". אמא שלי ז"ל אמרה: "אם אתה אוהב את הבת שלי, אתה חייב לגור לידי פה בצפת. אני זקוקה לעזרה של סימה". בלית ברירה בעלי הסכים. אבל בצפת היה קר מאוד והוא רגיל לחום של אזור המרכז (מושב רינתיה ונופך קרובים לפתח-תקווה). כל החורף ישב בעלי בבית. רוב הזמן היה במיטה, לא עבד ולא עשה כלום בגלל הקור.
צפת לא הייתה משהו גדול. עיר מאוד קטנה, אבל בסך הכל היה בסדר. חיינו שם כמה שנים וחזרנו למושב. הבאנו לעולם שתי בנות ושני בנים.
דודה שלי, אחות של אמא שלי ז"ל, הכירה לי את אשתי והבאתי אותה למושב נופך. היה לנו רק חדר אחד, בלי מטבח ושירותים, בלי כלום. רק אבנים, סלעים ואדמה. מסביב גדלו הרבה קני סוף, סברס קוצני ועצי תאנים וביניהם נחשים, עקרבים וחולדות. זה היה בשנת 1972. היינו אני, בעלי והבת הבכורה שהיתה בגיל שנתיים וחצי. כל יום היינו עובדים על הבית לפחות ארבע או חמש שעות. כולם היו הולכים לישון, ואני הייתי ממשיכה את העבודה שלי, לבשל, לכבס, לנקות ועוד.