מוקדש לבריאותו של אחי, שלום בן יצחק
פנחס: כשנולדתי בפאס היה לנו מנהג לקחת את הילדים מקטנותם. בגיל שלוש שנים, ארבע שנים לוקחים אותם, כמו פה לגן. Jardin d'enfants, גן ילדים, לוקחים אותם כדי ללמד אותם את האל"ף ב"ית. ושם לא היו גננות. גבר היה רבי. היו מכנים אותו רבי. והיה מלמד אותנו אל"ף בי"ת מהתחלה. כשאנחנו בני שלוש שנים, ארבע שנים התחלנו ללמוד לקרוא. כשגדלנו לקחו אותנו לאם הבנים. אם הבנים, בית ספר שנבנה על ידי אישה, לכן כינו אותו "אם הבנים". האם של הילדים. ושם לומדים רק עברית. קוראים רק דברי תורה, לימוד קודש. כשעולים לכיתות הגבוהות לומדים קצת צרפתית, למה צרפתית? כי בגיל שבע שנים, לא כולם, אבל רובם, משבע שנים היו מעבירים אותם לאליאנס. אליאנס לא היה מקובל על כל האנשים. מכיוון שהיו רבנים שלא אהבו שהילדים ילכו ללמוד לימוד אחר, שישארו בלימוד התורה. אז היו הולכים שבע שנים, שמונה שנים, היו שנשארים עד גיל עשר, ואז הולכים לאליאנס. כשעולים לאליאנס, רוצים להשכיח להם את מה שהם למדו תורה. אבל האמת, היה גם המורה שמלמד עברית, היה מלמד אותם היסטוריה, את ההיסטוריה של עם ישראל, תנ"ך. היו שעתיים ביום שהיו לומדים, והיתר רק צרפתית. ואיפה? על צרפת. כי באותו זמן היה השלטון של צרפת. היינו לומדים רק צרפתית. היו מחבבים (מייקרים) עלינו את דיבור הצרפתית, ונשכח, לא נדבר ערבית. אבל בבתים היינו מדברים רק ערבית. אימא הייתה מדברת רק ערבית. זה מה שהיה. המוסד, אנחנו קוראים את האות והסימן שלו מה הוא רוצה להגיד, זה פתח, זה קמץ, זה צירה, זה שווא, ועוד ועוד ועוד וכולם, כל אל"ף – פתח – אה. אל"ף – קמץ – אה. אל"ף – חולם – א, ועוד ועוד. בי"ת, גימ"ל ודל"ת, עד תי"ו. זה מה שלמדנו בכיתות הקטנות. ואחר כך היינו לומדים קריאת החג. זה ראש השנה, זה כיפור, כל חג והמזמורים שלו וזה מה שלמדנו באותו זמן. וכשעובר את המשפחה אתה שומע את קולות הילדים מבית הספר מזמורים. ואם באה המגילה, אם הגיע פורים אז ויהי בימי אחשוורוש, ואחשוורוש המלך, ועוד ועוד ועוד, ואם מגיעה ההגדה, [אומר בפיוט] האוכל שאכלו אבותנו במצרים, הכול. ההגדה כולה. רבעה, בזמן שהיינו ב"אם הבנים" היה לנו מורה, לא היינו קוראים לו מורה, אדוני. כשאתה רוצה להגיד לו משהו למורה, אתה מרים אצבע ואומר אדוני. אין שמות. אדוני. וכשהוא נותן לך רשות לדבר אתה אומר. היה לנו לוח, והמורה היה לו גיר. אצבע, גיר, והוא כותב מה שהוא כותב שם, ה-אל"ף, ה-בי"ת, היו פעמים שהיה שואל את הילד, זה פלוני, זה פלוני, קטנים. אבל היה זמן בית הכנסת. למדנו ברכת מזון, בראש, למדנו מזמורים, בראש. וכל יום והתפילה שלו. מחסיי, אנחנו מתפללים, אנחנו קטנים, אבל לומדים תפילה ולומדים דינים. אנחנו קטנים ככה והיו מלמדים אותנו, כשהיינו כותבים היינו כותבים רק בעיפרון. רק בכיתות הגבוהות בנוצה ודיו, אבל בכיתות הגבוהות. היינו מקנאים כשהיינו קטנים, היינו מקנאים מאלה שהיו כותבים עם נוצה ודיו זה היה סימן שאלה ילדים מבינים, גדולים. ועוד ועוד. הספרים, היו לנו ספרים של תפילה שקראנו תפילה. לא היו הרבה ספרים. היינו קטנים, היו חוברות, היו מביאים מהארץ "למתחיל", מחברות של ילדים קטנים שלומדים לעברית, אבל היו מביאים ספרים גם מג'רבה. כי בג'רבה, בפאס היה לנו (מראייה – מילה לא מובנת) עם ג'רבה. כי שם היה בית דפוס. היו שולחים ספרים ומהם היינו לומדים עברית. אני לא זוכר טוב את שמות הספרים האלה, אבל יש לי תמונה שלהם. יש לי תמונה שלהם כשחזרתי לפאס וחזרתי למקום בו למדתי "אם הבנים" מצאתי איזה חדר שהיה כיתה שהספרים שהיו באותם ימים אספו אותם ושמו אותם שם וראיתי אותם. ראיתי הרבה ספרים איפה שלמדנו, וראיתי גם את לוח ש, ויאמר דרה דרה-. כשאנחנו עושים בר מצווה, היה לוח כמו שתי לוחות הברית שהיה עובר הילד שחוגג בר מצווה הוא עובר הראשון ואחריו אחד תופס את הלוח ושרים עליו, (מפייט) ויאמר דרה דרה, והחתן קורא גמרא. ויאמר מוקיטו מוקיטו והחתן אוכל...