דוד: כשהיינו קטנים כולנו, היינו מחכים מתי יבוא פסח. למה פסח? יש בו יומיים. יומיים של חופש מבית ספר. לפעמים, היו שנים ששבת היה מחובר עם היומיים חג, היו יוצאים לנו שלושה ימים של חופש, ואנחנו היינו חוגגים שלושה ימים של חג. היינו מחכים יבוא חג סוכות ויבוא חג פסח כדי שיהיה לנו חופש מבית הספר. אהבנו אותם מאוד. בפסח היו בישולים שמאוד אהבנו. היה פול ירוק עם שאבל (שם של דג). שאבל הוא כמו הסלמון שקוראים לו כאן. סלמון. ומרק של ירקות. מרק ירקות טריים. לא היינו יודעים מה זה סנפרוסט וכאלה, לא היה לנו כזה במרוקו. היו על השולחן כמה סוגי סלטים, שישה או שבעה סוגי סלט שהיו בשולחן, חוץ מזה. ולמוחרת בצוהריים הייתה אימא, ז"ל, הייתה עושה פשטידה, היינו קוראים לו בפאס, לא היינו אומרים לה מחאמאר, היינו אומרים לזה מעאודה (מחאמאר ומעאודה זה פשטידה מביצים ותפוחי אדמה, בכל עיר קראו לה אחרת). אני חושב אני שהרוב הגדול של הנשים של פאס, היו בפסח עושות מעאודה (פשטידה), היינו אוכלים אותה בלי מצות. מצות היו, זה לא כמו שיש לנו היום כאלה פריכים וטעימים לאכילה, היו קשות, אז היו אוכלים את הפשטידה הזאת, הייתה פשטידה גדולה מאוד, היו בה הרבה ביצים, הייתה משביעה אותנו. ואחריה היו כאלה שעושים צלי [על האש], והיו כאלה שעושים תבשילים, כמו שעכשיו אפונה עם קציצות או, חומוס לא היינו מכניסים הביתה בפסח, בפסח לא היינו מכניסים חומוס בגלל שבמילה חומוס נשמעת כמו חמץ. רק בגלל זה לא היינו מכניסים חומוס הביתה בפסח.

דוד: אבא שלי היה בחברה קדישא בלי תשלום, בהתנדבות ללא תשלום. היו באים לחפש אותו כשפלוני נפטר, ותבוא לעשות גמילות חסדים לטפל בנפטר. כנראה הטהרה, הרחצה וגם הקבורה נשארת לאנשים אחרים. הוא היה עושה רק טהרה של הנפטר, רחיצה והלבשת התכריכים שלא נדע, כן, הוא היה עושה נפטר, והשאר היו עושים אנשים אחרים. היו חופרים קבר זה היה מישהו אחר, אנשים אחרים, היו משלמים להם חודשית, היו עומדים עם החברה. היו באים לחפור את הקבר וקוברים ומכסים את הקבר, אלה היה להם חודשית שלהם מהחברה. אבא שלי זיכרונו לברכה היה עושה רק בהתנדבות, לשם שמיים.

דוד: אני דוד תורג'מן בן חיים ורבקה, נולדתי בפאס בשנת 44. בעברית שנת התש"ד י"ד כסלו תש"ד. בילדותי כשהייתי קטן, עברו עליי שנים בעיר פאס, ברחובות פאס, שם גדלתי, שם היו החברים שלי, ואני זוכר עד עכשיו, אני זוכר את המשחקים שהיינו משחקים כשהיינו קטנים. היו לי חברים מוסלמים וחברים יהודים, היו גרים איתנו ברחוב. הייתה בינינו, היינו כמו אחים, משחקים כולנו, לא היינו אומרים זה יהודי וזה מוסלמי או משהו כזה, היינו כולנו אותו הדבר שיחקנו וגדלנו ככה. המאכלים שהיינו אוכלים כשהייתי קטן, היום אני מתגעגע אליהם. האנשים של היום אוהבים דברים חדשים, לא אוהבים את הדברים הישנים מה שהיה לנו. אוהבים בישולים חדשים, מרשמים חדשים, לא כמו מה שהיה לנו בפאס. אני הלכתי לאליאנס, כשהייתה העלייה, שמונה שנים נכנסתי לאליאנס, שם בית ספר יסודי. גם כשהייתי בן 18 ועברתי משם לתיכון. עשיתי בר מצווה והלכתי לתיכון, תיכון עשיתי בעיר טנזה. בישיבה תיכונית. שם למדתי איזה 4 שנים, עד שסיימתי תיכון וחזרתי לעיר פאס. בישיבה למדנו שם גמרא ומשניות וגם תורה. באגם תורה למדנו שמה משניות ואחרי, בחצי יום השני למדנו לימודי חול. למדנו שמה כל המקצועות כולם שלומדים בתיכון. גאוגרפיה למדנו שם, היסטוריה של צרפתית, מתמטיקה, אלגברה, לשון, המקצועות כולם שהיו לומדים בתיכון, בקולפלומוטר, אנחנו למדנו אותם שם בטנזה בחצי היום השני. חצי היום הראשון למדנו רק דברי קודש, חצי יום השני דברי חול. 

דוד: כשהיינו ילדים, ברור שלא הייתה לנו טלוויזיה ולא היה לנו, אפילו רדיו בקושי היה לנו רדיו קטן היינו שומעים בו חדשות. בעיקר חדשות מארץ ישראל. המשחקים שהיינו משחקים כשהיינו ילדים, היינו משחקים אותם רק בחוץ. היינו מה שנקרא בעברית "תופסת", או מחבואים, ואחר כך לחפש איפה היינו, מחפשים אותנו איפה אנחנו מתחבאים. או שהיה לנו איזה משחק אחד שקראו לו "דיליברה", זה משחק כולו של ריצה. היו שלושה או ארבעה חופשיים, לא היו עם הקבוצה, ואחד היה צריך ללכת לתפוס אחד מהשלושה או ארבעה שהיו משחקים איתנו, אבל הם בורחים ואנחנו רצים אחריהם עד שהיינו תופסים אותם ומביאים אותם למקום איפה שהיינו משחקים. ושם היה עושה יד על הקיר ויד על... היה אחד שומר כדי שלא יבוא אחד לשחרר אותו. איך היה משחרר אותו? אם אחד מהשלושה או הארבעה ילדים שהיו רחוקים, אם הוא בא בריצה ומפיל את היד שהייתה ככה חופשית, אם הוא מפיל את היד ועובר אומר דיליברה. דיליברה בצרפתית חופשי. משוחרר. אז היינו אוהבים את המשחק הזה. היה שומר על הבריאות שלנו. כי היינו בזמן המשחק היינו רצים ולא היינו יושבים שהדם קר, היינו רצים שהדם שלנו היה חם. וברוך ה' גדלנו ככה בלי מחלות בלי כלום. היה עוד משחק שם, קראו לו חמישה אבנים במרוקו המשחק הזה היינו משחקים אותו בגרעין של המשמש. בגרעינים של המשמשים. היינו משחקים עם הגרעינים של המשמש, היינו בוחרים את הגדולים והטובים, היינו בוחרים ארבעה מהם, והיינו משחקים בהם. וכשהיינו זורקים באוויר כדי לתפוס, יש אחריו הייתה אבן, ניס. היינו קוראים להם ניס לגרעינים האלה, ואבן שהיינו זורקים באוויר וככה שחקים.

דוד: כשהלכתי ללמוד בטנזה למדתי שם איזה ארבע שנים, שלוש או ארבע שנים, לא זוכר, גמרתי את התיכון וחזרתי לפאס. כשחזרתי לפאס התחלתי לראות, רציתי לדעת כל דבר איך הוא עובד, והייתי שואל אנשים על הוועד הקהילתי, "איך חיים האנשים האלה שלא עובדים, כמו כנפו לא עובד, איך הוא חי?" אז היו עונים לי, שהוועד הקהילתי נותנים לו כל חודש בחודשו, נותנים לו סכום קטן שהיה חי מזה. זה היה קצבה חודשית, מה שנקרא, קצבה חודשית, היו נותנים לו. הייתי ערני/סקרן ורוצה לדעת כל דבר וכל דבר איך הוא עובד. ואם היה אחד חולה, הייתי אומר "זה מסכן אין לו במה להביא זה", לא היה לנו קופת חולים, אבל, בפאס הייתה לנו קופה אחת, היו קוראים לה קופת חולים היה טפיטל שהיה דואג לאנשים האלה שחולים ואין להם יכולת לרכוש תרופות. הקופה הזאת, הוועד הקהילתי היו עוזרים. או אם מישהו הייתה לו מחלה קשה, מהקופה הזאת היו מביאים לו רופא, בדרך כלל היו מביאים רופא יהודי, יהודי היה עושה, לא היה גובה מהם סכום גדול, היה עושה להם מחיר טוב כשמביאים רופא יהודי. וככה, הייתה איזה קרן, קפיטל, קראו לה עזרת דלים. זה כמו, כמו שאנחנו אומרים פה בישראל לשכת הסעד, זה קופה שהייתה עוזרת לאנשים שלא היה להם, שהיו עניים באמת. לא היה להם, היו נותנים להם. אז קופת חולים, עזרת דלים וכמובן בפסח, קמחא דפסחא. ערב פסח, כמה שבועות לפני פסח היה בדרך כלל היינו מתחילים מפורים, היה עולה שליח ציבור לתיבה, או הפרנס של הבית כנסת. היה עולה וזה, ואומר אחינו, עכשיו החג בפתח ועכשיו תפתחו ליבותיכם ולתרום לקופה של פסח של קמחא דפסחא. אנשים היו מנדבים כסף לקמחא דפסחא. העשירים ובעלי היכולות, אלה היו עוזרים למעוטי יכולת, אלה שאין להם, וכך התנהלה הקהילה, וברוך ה' אף אחד לא היה הולך לישון בלילה רעב בלי אוכל. הרווחה היו מטפלים בכל אחד ואחד לפי הדרישה שלו, לפי הצריכה שלו, לפי מה שהוא זקוק. 

דוד: הלכתי, הלכתי מהישיבה, חזרתי לפאס, שם בפאס הייתי בערך בגיל 18, הייתי בגיל 18 והלכתי ללמוד באיזה סדנה (בית מלאכה) שהיו מתקנים בו מכונות כתיבה. היינו מתקנים מכונות, מתקנים אותם היינו מתקנים אותם. שם עבדתי שלוש שנים, עד שנת 65 ובשנת 65 עלינו לארץ ישראל. אספר לכם קצת על אבי, אבי היה תלמיד חכם והייתה לו חנות, היה מוכר את זה של התפירה. כמו חוטים, חוטי ריקמה שהיו רוקמים איתם, כותנה שהיו מקשטים את החלוקים ואת המלבושים האלה הישנים והיה מוכר את כל חומרי התפירה, כפתורים ורוכסנים, ריץ' רץ', שרשרת היינו אומרים לזה, ריץ' רץ'. במרוקו היו אומרים לזה שרשרת שסוגרת. בצרפתית קוראים לזה מרסיי, היה מרסיי. הייתה לו חנות של זה, והוא נפטר פחות או יותר צעיר. צעיר. ואני הייתי בן 4 שנים כשהוא נפטר. אני לא זוכר אותו. לא יודע איך הוא היה. אני זוכר משהו כזה שהיה באיזה תקופה אבא, היה.  אבל אני את זוכר את המראה שלו, איך היה מתלבש, אין לי זיכרון שלו. הוא היה חבר בחברה קדישא, הרבה פעמים היה סוגר את החנות כדי ללכת לעשות מצוות גמילות חסרים לטפל ב...

דוד: בשנת 65 עלינו לארץ ישראל אני ואימא לבד למה לבד? אחותי הגדולות היו נשואות וכל אחת עלתה בתאריך אחר, כולם בארץ כל אחת עלתה פתאריך אחר. והבכורה במשפחה הגיעה לפנינו, לפני שבאנו לארץ, היא באה לפה ונפטרה אחרי לידה שנה אחרי שילדה את הבן העשירי שלה נפטרה. ואנחנו באנו לארץ בשנת 1965 בגלל הילדים של אחותי שהיו כולם קטנים ואימא רצתה לטפל בהם, לא רצתה לעזוב אותם מפוזרים. אז באנו לפה והם היו בכפר שמאי ובאנו לצפת שהיא קרובה לכפר שמאי, לא רחוקה מכפר שמאי. אז שמה אימא זיכרונה לברכה הייתה מטפלת בילדים, הייתה הולכת יום יום הייתה הולכת לראות אותם במושב ולבשל להם ולטפל בהם והייתה עושה להם גם את הכביסות, הייתה מכבסת להם את הבגדים והייתה חוזרת לצפת בלילה. הייתה הולכת לשם, מעבירה את היום וחוזרת לצפת. ואימא נפטרה בשנת 70. שנת 70 היה לה צהבת. הכבד היה פגוע, לא תפקד, אז היא נפטרה בשנת 70 ואני עוד לא התחתנתי. ובשנת 66 בדיוק העם השני אחרי שבאנו לארץ ישראל התחלתי לעבוד בדואר.