מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)
מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן
מוקדש לזכרו
אסַפר לכם על מאוֹרע אחד, שאירע באלף ותשע מאות וחמש-עשרה בבגדאד. באלף ותשע מאות וחמש-עשרה קרה שיטפון בבגדאד. הנהר גאה והציף אותה, את חצי בגדאד הציף. המים... הנהר כרגיל גואה... חידקל גואה באפריל, אחרי שיורדים גשמים. זה מאורע [שאירע] באוקטובר. הנהר גאה גאות כזאת, שאֶת חצי בגדאד הציף. בתים החלו לקרוס זה על גבי זה. אנחנו – ביתנו רחוק מן המים, אלף מטרים בקירוב רחוקים ממנו המים. המים החלו להתקדם יותר קרוב ויותר קרוב. הבתים – המים יוצאים מבור-הניקוז בבית, והבית נשבר לשתי חתיכות, לצד זה ולצד זה. הבתים נהרסו. כל הלילה כולו [נשמעו קולות הרס] "טְרַאך טְראך" בבתים. האנשים הסתובבו ברחובות. אנחנו יש לנו... ביתנו היה לנו בו "נים" [חדר מתחת לקומת הקרקע]. ה"נים" [נמוך מקומת הקרקע] שמונה מדרגות [במקור: דִּעְ'גַ'אתּ]. (קלרט: אמור פַּיַאתּ [למדרגות, ולא דִּעְ'גַ'אתּ]). שמונה דִּעְ'גַ'אתּ. אנו אומרים: דִּעְ'גַ'אתּ [למדרגות]. והיה בו [בביתנו] מרתף, שמונה מדרגות [עד למרתף]. ועד שיורדים למקום ההלבשה של הבור – שתים-עשרה מדרגות, ועד לבור – שש מדרגות, בקירוּב שנים-עשר מטרים עד לבור. המים עלו, עלו למקום-ההלבשה, עלו למרתף והגיעו ל"נים". אנו קמנו לעבור למקום מגורים אחר. לאן נלך? היה לנו אחי, ששָׂכר לו "חַאן" על החוף, [ממש] על החוף, ועברנו לגור שם בחוף. בבגדאד היה חכם גדול, היה זה חכם יהודה פתַיָא. הוא היה גדול מאוד, ויכול היה לדעת מראש מה יתרחש בעולם. הלכנו אליו, אמרנו לו: איך זה [קורה]? והוא אמר: זו גזירה מאלוהים, מן השמַים. --- אלוהים הביא אותה, זו גזירה מן השמַים. רחובות אלה של [שכונת] בֶּן-סְעִיד, של [שכונת] המוסלמים, של אינני יודע מה, כולם נהרסו, הבתים כולם נהרסו. המים הגיעו לעַבַּכַאנה. עכשיו היכן עַבַּכַאנה? הגיעו המים לעַבַּכַאנה. והגיעו עד אל-קִלִע'. כלומר, הגיעו עד קַחוִת-לִזְעַ'יְעִ'י. קוראים לה קַחות-לִזעַ'יְעִ'י, [היא למעשה] שוּק קטן. המים הגיעו עד שם. כלומר, עוד חמישים מטרים יגיעו לביתנו. אנחנו עשׂינו... ביתנו שלנו בסִמטה. הסִמטה ארוכה, ובסוף [הסמטה] – הבית. אנחנו חסמנו את הסִמטה, [אבל] כבר לא הועיל; עשינו [קיר] סוללה בסמטה, [אבל] כבר לא הועיל; חסמנוּ בבית, [אבל גם זה] כבר לא הועיל. עברנו למקום מגורים אחר, והלכנו אל החכם. אמרנו לחכם יהודה: חכם, זו מהי? אמר: זו גזירה מן השמים. הנה עכשיו אתן לכם ארבעה פתקים. אתם ילדים, אכתוב לכם ארבעה פתקים, ובכל צד של בגדאד הַטמינו אחד, ונראה [מה יקרה]. אני הייתי ביניהם. נתן לי [פתק] אחד. אנחנו ארבעה הלכנו. הלוא כולנו היינו ילדים בשנת [אלף תשע מאות] חמש-עשרה, וכולנו [עדיין תלמידים] בבית-הספר, והלכנו. הלכנו ולקחנו פתקים. אני אחד מהם. טמַנו פתק בצד זה [של העיר], ופתק בצד זה, ופתק בצד זה, ופתק בצד זה. לעת ערב, הנה החלו המים יורדים, נסוגים נסוגים. [כאשר] הלכנו, האדמה מתחת לרגלינו השמיעה קולות התבקעות ופחדנו ללכת. כל הלילה הסתובבנו ממקום למקום, ולא ידענו מה לעשות. [כאשר] הלכנו בשעות המאוחרות של הערב, חדלו המים, כבר לא צרחו ושאגו. שקטו. החשיך היום, שקטו. הלכנו ושאלנו את החכם: איך זה [קרה]? הוא אמר: "הגזירה הזאת – אלוהים הסיר אותה, ונסתיים עניין זה, וכל אחד יחזור לביתו". ואנחנו, למחרת, חזרנו לביתנו. [בשעתו, כשעזבנו את ביתנו] לקחנו אוכל וקמח ואורז. אמרנו, על החוף לא יגיעו המים, [לא יגיעו] שם לחוף. אחרי זה, המים חדלו [לזרום], וירדו המים מאליהם אט-אט, וירדו, ונגמר [הכול], והנהר שפל, ונסתיים [הכול]. "זו", אמר, "זו", אמר החכם, "זו גזירה מאלוהים". ונתן לנו לעניין זה פתקים, ארבעה פתקים כתובים, כתב אותם בידו. ושַׂמנו אותם, טמַנו אותם בפינה הזאת של העיר, בפינה הזאת, בפינה הזאת, בארבעה צדדים של בגדאד. ואחרי שש שעות שמונה שעות חזרו המים למקומם, הנהר פָחַת, ו[כאילו] שום דבר, שום דבר לא קרה. אחרי זה [אחרי השיטפון], האנשים – בתיהם נהרסו, ברחובות הם לנים, לנים ברחובות. לאן לאן לאן ילכו? לאן יסתלקו? אוכל אין, והממשלה עסוקה במלחמה.
אַחְכִּילְכִּם עַלַא פַדּّ חַאדִּתַ'ה (i) וַקְעִתּ אַלְף וִתְּסִע-מִיִّי וִחְ'מִסְטַאעִש (אִ)בִּّעְ'דַּאדּ. בַּלְף (<בְּאַלְף) וִתְּסִע-מִיִّי וִחְ'מִסְטַאעִש (אִ)בִּّעְ'דַּאדּ סַאע' טַוַפַאן. (אִ)שַّטّ זַאדּ וַחַ'דַ'ה נִץّ בִּעְ'דַּאדּ אַחַ'דַ'ה. לְמַאי... עַאדַּתַּן (אִ)שַّטّ יְזִידּ... דִּגְ'לַה יְזִידּ בְּנִסַאן, עִקִבּ מַא-יִגִ'י יְסִיע' מְטַאע'. הַאיִי חַאדִּתַ'ה (i) בְּאֹכְּתּוֹבַּר, זַאדּ שַّטّ פַדּّ זֵידִּי אִלַّדִ'י נִץّ בִּעְ'דַּאדּ אַחַ'דַ'ה. חְוַאש קַאמִתּ...Read more