תרגום כללי

אבי היה תמיד שונה מאחרים. כל בני דודיי ודודותיי הלכו לבתי ספר של יהודים - סימן טוב, שם טוב, אליאנס. אבא חיפש את בתי הספר הטובים לילדיו. הוא רשם אותנו לבית הספר רהבאט, בית ספר נוצרי פרטי לבנות. אני הייתי עוד בגן ברהבאט. עוד בגן למדנו שלוש שפות: צרפתית, אנגלית וערבית. לאחר מכן למדנו היסטוריה, מתמטיקה, שפות ואומנות. זה היה בית ספר גדול, מדהים ביופיו. אני זוכרת ויכולה לשרטט אותו. אהבנו את בית הספר. היו מוציאים את היהודים ללמוד משהו אחר בזמן שהנוצרים למדו שיעורי דת. הם כיבדו את היהודים וידעו שיהודים לא אמורים להשתתף בשיעורי הדת. כאמור, בשנת 1948 עם הקמת מדינת ישראל פוטרו כל היהודים ממשרותיהם בממשלה, ובהם גם אבי. אבי הלך למנהלת בית הספר ואמר שלצערו לא יוכל לעמוד בתשלומים לבית הספר. המנהלת אמרה לו: "חיים, אל תדאג, בנותיך ימשיכו ללמוד בבית הספר ללא תשלום". וכך המשכתי את לימודיי ברהבאט עד שעליתי לארץ.

תרגום כללי

בפרהוד הייתי ילדה קטנה כבת שלוש. אין לי זיכרונות פרט לזיכרונות מסיפורים.

לאבא היו חברים מוסלמים, והם באו אלינו ולקחו אותנו לביתם כדי שנהיה בטוחים. סמי בן דודתי סיפר לי ששמעו צעקות של בנות, ואז הוא אמר: "אוי ואבוי, אלה הבנות של חיים שצועקות". גרנו בשכנות לבית דודתי, במרחק של כ-100 מטר, ולכן היה אפשר לשמוע אותנו. כאמור, היינו אצל חברים של אבי כדי להבטיח את שלומנו. הפרהוד נמשך יומיים-שלושה. בזמן כה קצר נהרגו 175 יהודים.

כשקמה מדינת ישראל השתגענו משמחה, במיוחד כי שאול אחי היה בישראל. אנחנו היינו בבגדד, אך ליבנו היה כאן בארץ. רק ישראל הייתה בליבנו.

תרגום כללי

חג הכיפורים היה יום קדוש. שלושה ימים התכוננו לקראת החג הקדוש הזה, טהרת הגוף וטהרת הנפש. בישלו לסעודה המפסקת, התכוננו לצוֹם במשך שלושה ימים. כולם צמו בלי יוצא מהכלל. לבשו לבן, נעלו נעליים לבנות סרוגות, לא מרחו אודם, נמנעו מלעבור ליד מתג החשמל שמא יידלק האור. כולם בילו בבתי הכנסת, הלכנו על קצות האצבעות.

עם צאת יום הכיפורים ערכו שולחן מכל סוגי האוכל האפשריים: התחילו עם ריבה, כל סוגי הפירות, ואחרי זמן מה מי שרצה אכל אוכל מבושל.

ככה חגגו את יום הכיפורים.

תרגום כללי

בני דודי מצד אבי, בעיקר בנותיו, היו שונים מאיתנו. אנחנו לבשנו שמלות עם כתפיות, ואילו הן היו שמרניות בלבושן, לבשו רק בגדים עם שרוולים. היינו ישנים על הגגות. בין הגגות הפרידה גדר נמוכה. הגג שלנו והגג של דודי, אח של אבי, היו צמודים. לעיתים היינו עוברים מגג לגג ולא פעם מצאתי את עצמי בבוקר ישנה ליד בת דודי או להפך. היה על הגג חדר שקראו לו כבשכאון (עליית גג). היה על הגג גם מטבח כי בקיץ חיינו על הגגות וישנו על הגגות. היו לנו מיטות וסביב המיטות כילות עשויות טוּל מחשש עקיצתו של זבוב יריחו. אף אחד לא נמלט מעקיצתו, כל הבגדאדים נעקצו. אם היה לך מזל, נעקצת במקום לא גלוי. אחותי אמירה נעקצה בלסת השמאלית, אחותי ז'קלין נעקצה בעפעף עין ימין. אני למזלי נעקצתי ביד בין כף היד למרפק. תמיד בירכו אותי על המזל הטוב שנפל בחלקי שנעקצתי ביד כי העקיצה הותירה תמיד צלקת מכוערת, וכשזה בפנים זה די בעייתי. בקיצור אף אחד לא נמלט מעקיצת זבוב יריחו.

תרגום כללי

עם הערבים לא היה כמעט קשר, אבל לאבא היו הרבה חברים מוסלמים. המשרתים שלנו לא היו מוסלמים. הייתה משפחה יהודית שלמה שגרה אצלנו בבית בגינה. האֵם הייתה מכבסת ומבשלת, האב היה הולך עם אמא לקניות לסחוב את הסלים, הבת הייתה מנקה את הבית, והנכד היה קטן, עזר לאביו בכל מיני עבודות בבית. לא היה לנו ביוב זורם. הייתה בחצר "בלועה" (בור ספיגה ענק), ואחת לשנה הייתה מגיעה משאית ענקית עם צינורות שאיבה לרוקן את הביוב שהצטבר במשך השנה.

תרגום כללי

אחותי בלאנש נפטרה בגיל 23 מאסתמה. היא השאירה שני בנים, הגדול היה בן 4.5 והקטן בן 3. מי יגדל אותם? אימי ואבי היו שבורים לחלוטין, אימא ואבא לא הצליחו להתאושש מהאבל. עד יומם האחרון נמנעו מללכת למסיבות או לשמחות. אימא לא הייתה מסוגלת לגדל את הילדים. יום אחד היא עמדה על המעקה במרפסת, ובן דודי ראה אותה וזינק עליה להצילה. הוא הצליח למשוך אותה ברגע האחרון. אביהם של היתומים לקח אותם למוסד, והם היו שם במשך שנה, ולאחר מכן אימא של בעלה של אחותי, שהיא דודתי אחות אמי, לקחה אותם אליה וגידלה אותם. אחד הילדים נפטר בגיל 40, והקטן רשם את עצמו לבית הספר הצבאי הריאלי בחיפה,  סיים תיכון, היה קצין בצבא, למד משפטים, היה עורך דין, ולאחר מכן היה שופט בבית המשפט המחוזי בירושלים. הוא נפטר לפני כ-6 שנים בגיל 67.

כאמור, הוריי היו באבל מתמשך עד יומם האחרון.

זה הסיפור על בלאנש אחותי.

תרגום כללי

בית הכנסת שמו היה "צלאת שם טוב". קירות בית הכנסת היו עשויים מעץ, דלתות רחבות ברוחב כמה מטרים, מעקות עץ כבדים. עזרת נשים הייתה למעלה, ולמטה הגברים התפללו. הילדים התרוצצו בחצר.

דודיי היו הולכים לבית הכנסת כל שבת. אבי לא הלך, אלא באירועים מיוחדים ובחגים.

תרגום כללי

האוכל של שבת כולם יודעים מה הוא: חצילים מטוגנים, ביצים חומות ששהו כל הלילה, חמין (תבית), קציצות ירק (ער'וק), פטרוזיליה, רשאד. 

הכנתי מעט מהמאכלים המאפיינים שלנו: תמרים ממולאים באגוזים, עוגיות תמרים עם אגוזים (בעאבע בתמ'ר). כל עירקי ששומע אותי יודע למה הכוונה. סילאן עם טחינה, פיצוחים, חמוצים עם שום פרסי (ת'ום עג'ם).

יש מלא מאכלים שאם הייתי מכינה אותם היו ממלאים שולחנות.

דוד ששון היה מעמיק בדת. בתשעה באב הוא היה לוקח אותנו הילדים, הילדים של חיים אבי וילדיו, מוריד אתנו ל"נים" (מרתף), מושיב אותנו על הרצפה, וגם הוא ישב על הרצפה וסיפר לנו בבכי על חנה ושבעת בניה. והיינו שרים שיר: "אמרה חנה, הביטו עלי מה קרה לי, היו לי 7 בנים שגידלתי בפינוק ואהבה [...]".

לאבא היו הרבה חברים בארץ ובחו"ל. הוא היה מנהל של כל תחנות הרכבת בבגדד והערים הסובבות אותה. היינו עוברים כל פעם לעיר אחרת בעיראק לפי דרישות העבודה.

בשנת 1932 נסע לישראל עם חבר בשם וואקיל. הם טיילו בארץ והגיעו למושב יוקנעם. אבא נשבה בקסמה של המושבה הירוקה וקנה 3 דונם לבניית בית ועוד 40 דונם אדמה חקלאית. הוא חזר לארץ [לעיראק] ואמר: "קניתי אדמה בישראל". אבא אהב לנסוע: נסע להודו, נסע לסין, נסע ללונדון, נסע הרבה.