מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)
מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן
מוקדש לזכרו
תם עניין זה [שסוּפר עליו לעיל]. [בשנת] אלף תשע מאות ושש-עשרה, הייתי בבית הספר, בבית-הספר של אליאנס, בכיתה העליונה, כלומר כיתת תיכון עליונה. נשארה לי עוד שנה [להשלים] "קורס סופרייר", כפי שזה נקרא, והוא [ברמה] יותר [גבוהה] מן התיכון. אנו נכנסו לקורס סופרייר ללמוד – באה הממשלה ואמרה: כאן יש ילדים גדולים. בָררה אותנו, ארבעה אנחנו, גדולים [במבנה גוף] היינו בכיתה, ולקחו אותנו ואימנו אותנו [להיות] קצינים [במשך] שישה חודשים מעבר-לנהר בבית-הספר. עבדנו בלילה וביום, והיו מוציאים אותנו לאימונים, נשק וכיו"ב, מן הבוקר עד הערב. ואני מעבר לנהר נבוך [או: תועה, אינני מוצא את מקומי]. --- אנחנו היינו מאה וחמישים איש. אִתי היו עורכי-דין, שופטים, מלומדים, מבוגרים, כולם מבוגרים, גילם שלושים שנה, ארבעים שנה, חמישים שנה. הביאו את כולם, ואני אִתם. אנחנו, ילדים קטנים, היינו יחד אִתם. לאחר שהִשלמנו את ששת החודשים [של האימונים], לקחו אותנו, היכן? באנייה. הביאו אותנו והלבישו אותנו מדים של קצינים והביאו אותנו לאַל-כּוּת. הלכנו לאל-כות. באַל-כּוּת נמצא גיסו של יהודה אחי. גיסו של אחי היה שם באַל-כּוּת [עובד] באספקה. ירדתי מן האנייה, הלכתי אליו. כן, אמר לי, מה אעשה? זהו. לך לישון. לך לישון במקומך. יָשַנּוּ עד הבוקר. באו והביאו גמלים, גמלים הביאו. הרכיבו אותנו והובילו אותנו לאל-עמארה. מן אל-עמארה הובילו אותנו לחזית. אנחנו היינו ארבעה. חילקו אותנו באַל-כּוּת, חילקו אותנו במַטֶה של כּוּת. חילקו אותנו וכל אחד היה צריך ללכת למקומו [=למקום שקבעו לו]. ואני שלחו אותי לאל-פלחייה. אל-פלחייה [נמצאת] אחרי אל-עמארה. מעלות השחר אנו הולכים. מובילים אותנו, היינו ארבעה, ארבעה אנחנו. נתנו לנו פרדוֹת, ונתנו לנו שני תורכים, ואנו נושׂאים את חפצינו והולכים - דרך ארוכה - עד שיביאו אותנו לאל-פלחייה. זה אורך כשעתיים שלוש ארבע להגיע לשם. השמש זרחה, אנחנו חבושים כובעים, שבהם "כַּלַבְּדוּן" [אריג שזוּר בחוּטי זהב או במתכת דמוּיַת זהב] של קצינים. הלוא, הלוא [בדרגה] של קצינים אנחנו! עבר [מעלינו] מטוֹס, כזה גודלו, הבחין בנו, פנה לצד זה ולצד זה והתחיל לזרוק פגזים עלינו. פגזים! בר-מזל הוא מי שיכול לרוץ. אנחנו [הלוא היינו] ילדים, התחלנו להיבּהל. שני התורכים נהרגו והפרדה נהרגה. על חפצינו ויתרנו ורצנו רצנו רצנו. אנחנו הלוא מחפשׂים שוּחוֹת. חיפשנו, מצאנו שוּחה, ירדנו לתוכה ויצא שהיא הבונקר [שיועד לנו] . ירדנו לבונקר להסתתר ורצנו - יצא שהיה זה המַטֶה שלנו. המטוס הזה הולך אחרינו, טס מהר מהר מהר מהר. ראה היכן היינו והתחיל לזרוק פגזי-הריסה, פגזים של השמדה, על הבונקר. הוא גילה את המקום של הקצינים האלה. הקצינים היו לפנינו, כל אחד מהם היה קולונל, כל אחד..., והתחילו לרוץ לפנינו. אני התחלתי לפחוד. אלה רצים בבונקר, ואני התחלתי לרוץ לפניהם מהר מהר. הִגענו למקום, ושוב שינו את מקומם. הִציבו אותנו, הארבעה... שניים הציבו אותם ישר לחזית, ואנחנו הִציבו אותנו, אני ואחד, מוסלמי, --- ויצא שהבונקר הזה, שרצו אלה לקחת אותנו אליו, היה בחזית. אנחנו היינו ליד הנהר, ליד החידקל, [שם היה] הבונקר שלנו. והאנגלים מולנו מעבר-לנהר. הייתה [זו] מלחמת מוות. יום-יום נהרגו [אנשים]. ובאותם הימים היה טיפוּס, מחלת טיפוס, בצבא. יום-יום נפגעו ונהרגו חמש מאות איש, שש מאות איש. יום-יום היו מוציאים מתים וקוברים, והטיפוס אינו נפסק. אנו נכנסנו לבונקר, הציבו אותי... שניים ממנו הציבו בקו החזית, ושניים ממנו בעורף. אני הלכתי, ראה אותי מפקד החטיבה, אמר: "אתה!" ראה שאני ילד, אמר: "יודע אתה אנגלית, ערבית, צרפתית...?" "מצוין", אמר, "אני רוצה אותך אִתי. יודע אתה לרכוב [על סוס]?" אמרתי לו: "לא". אמר לי: "אנא נסה". אמרתי לו: "לא לימדו אותנו לרכוב. אנו ילדים". לבסוף הניח לי. שלחו אותי לחטיבה שלי, ליחידה שלי. הלכנו שם אצל הקצינים. ראו שאני ילד קטן, עתה זה... אמרו: יואיל נא הפחה... (מה הוא עושה?!) יואיל נא לשלוח לנו עריסות, נדנדות, כדי שננדנד אותם. שולח הוא לנו ילדים, אלה מה נעשה בהם? שולח הוא אותם אלינו [בתור] קצינים והוא זוקף אותם לחשבון [תקן הקצינים] שלנו. אלה גם נכמרוּ רחמיהם עלַי. אמרו לי: אתה שֵב, אין לך מה לעשות. שֵב בבונקר. הבונקר היה תחת האדמה. הבונקר בנוי [להגנה נגד] פגזים. באותם הימים היו התורכים כה חזקים; התורכים [האלה] – [כאשר] נופל פגז, הם רוצים לצאת ולתפוס אותו בידם. אני – לקח אותי הקצין שלי לצפות מסביב, ואמר לי: "ראה... חלק זה, מעֵבר לנהר, כאן נכבש על ידי הצבא האנגלי, וכאן נלחמים הם בנו, וכאן, וכאן..." רציתי לראות. קצר-קומה [אני], לא? קפצתי כדי לראות, והוא [מיד] משך אותי והפילני. אמר לי: "מה אתה עושה? הלוא עכשיו יגלוּ את הקו שלנו!" בסופו של דבר, נשארתי יומיים שלושה ימים, קיבלתי חום, חליתי בטיפוס. גם אני חליתי בטיפוס. בא הרופא, בדק אותי, אמר: "אוי ואבוי, ארבעים מעלות!" אמר: "זה – מוכרחים אתם לקחת אותו מיד [לבית-חולים]". במשך הלילה, מתחילת הערב עד הבוקר, נושׂאים אותי חיילים תורכים בתוך הבונקר, עד שיצאנו מחוץ לבונקר בבוקר. הביאו סוס והרכיבו אותי. החזיקו בי שנַיים. אני כבר אבוד, מדולדל. הרכיבו אותי מן הבוקר עד הצהריים, עד שהגענו למַטֶה של בית החולים. נכנסנו לבית-החולים. הביאו אוהל והציבו אותו. הביאו שני משרתים, עשׂו לי מיטה ואינני יודע מה [עוד]... בא רופא אחד זקן, תורכי. זקָנו לבן. [האיש] היה בגודל כזה. בדק אותי, אמר: אוי, אוי ואבוי! הֵביא לי תרופה. אני את התרופה (אני בהַכּרה) לקחתי אותה וזרקתי אותה תחת המיטה. אינני נוטל תרופה. קם והביא לי עוד שני לימונים מתוקים גדולים. ישב וקילף לי אותם לפלחים פלח פלח, והאכילני אותם בפי. בבוקר אמר: זה – אתם צריכים לקחת אותו לאַל-כּוּת ל"איזולשן הוספיטל". כלומר, בית-חולים... (מה קוראים לו? אינני יודע מה קוראים לו בערבית) [בית חולים] שאיש אינו רשאי להיכנס בו. הלכנו, הרכיבו אותי בעגלה, השכיבו אותי ושׂמו מזרן והשכיבו אותי. [הלכנו] מן הבוקר עד לצהריים ועד לערב עד שהגענו לאַל-כּוּת. הגענו לאַל-כּוּת. השכיבו אותי בבית-החולים, בית חולים... (שַאלי את צאלח [מה קוראים לבית-חולים זה בערבית]... יַאלַה, אין צורך) "איזולשן הוספיטל", שאיש אינו רשאי להיכנס בו. השכיבו אותי שם. בא הרופא, בדק אותי, נתן לי תרופה. הביאו לי שני משרתים, אחד תורכי ואחד ערבי. זה הערבי יושב [ליד מיטתי] ומסַפר לי מעשׂיות בלילה. אני לא יכולתי לישון. כעבור יומיים שלושה השתוללה סופה, נשבה רוח, האוהל נהפך ועף. בגדַי נרטבו --- אני לא הרגשתי ולא ידעתי כלל [מה קרה]. ראשי היה כבד עלַי. הציבו את האוהל, ואינני יודע מה עוד עשו בלילה... והדליקו בלילה נרות. בלילה נתתי כסף למשרת, כדי שיֵלך לקנות סיגריות. רציתי שהוא יעשן סיגריות לידי, רציתי להריח טבק... העשן של הסיגריות. למחרת בא הרופא, בדק אותי ואמר: " הַפנוּ אותו לכיוון הקִבְּלָה [כיוון התפילה אצל המוסלמים, כיוון מכה]. הילד הזה – בעוד כשעתיים שלוש ימוּת" --- אני בהכרה! דעתי צלולה! בבית החולים הזה אני רואה מוציאים יום יום מן האוהלים וחופרים חפירות וקוברים [בהן את המתים]. מן המחלה הזאת של הטיפוס, טיפוס... [חיילים] מן הצבא התורכי מתים יום יום הרבה. בסופו של דבר, ישנתי באותו לילה. היה [לנו בבית] נוהג: אבי, בשעה שעמדתי ללכת לספינה, נתן לי עשׂרים גרוש, קְרַאן, הוא נתן לי ואמר לי: קְרַאן זה – אם תפגוש עני בדרך והוא רעב, תן לו אותו; ואם לא פגשת כלל [איש כזה], אני רוצה אותו [בחזרה], תשוב ותביא לי אותו, את הקְרַאן הזה [כשתחזור]. אני ישן. הקרַאן הזה – שמרתי אותו לחוץ בכיסי, הנחתיו שם, לא איבדתי אותו. היה לי גם כסף [אחר], אך אותו הנחתי בנפרד. בלילה [בחלום] בא אלַי איש אחד זקן. ישב לידי ואמר לי: "בני, אביך נתן לך קרַאן ואמר לך, תן אותו לעני. הָבֵא אותו. יש עני ואני אתן לו את הקראן הזה". ובכן, ישב לידי, הניח כף ידו על ראשי ובירכני. כשבאתי לכאן [לבגדאד], שאלתי: כזאת הייתה צורתו של אותו איש [מיהו?]. אמרו לי: זה סבך, חכם אלישע, שבירך אותך. אני אפוא כבר היה בי כוח. בלילה ישבתי מהרהר. קראתי למשרתים. עלה השחר. רציתי לחפשׂ את הקרַאן... מחפשׂ אני את הקרַאן. הרי הנחתיו בכיסי, בכיס החזייה. חיפשׂתי – איננו. הקרַאן לאן נעלם? איננו. קראתי למשרתים, אמרתי להם: בואו נא, הִפכוּני מעט, רוצה אני לנער את המזרן. הפכו אותי, [העבירו אותי] למקום אחר, [על] כסא. חבטנו את המזרן, ואין קרַאן. אני קמתי בבוקר, ישבתי ונשענתי --- אין בי כלום. אני בהכרה. המשרתים האלה התפלאו. הרי בלילה [הקודם] התחילו המשרתים לבכות: הַפנו אותו לכיוון הקִבְּלַה! ילד קטן כזה, בן חמש-עשרה שש-עשרה שנה, וכבר הוא...?! והתחילו לבכות. קמתי בבוקר – אין בי כלום. בא הרופא, בדק אותי בבוקר, אמר [בתורכית]: "מה שלומך, בני?" נענעתי לו בראשי. אמר: זה עמד למות אתמול, והנה היום הוא יושב... נשען, אין בו כלום. ---. תרופה – הלוא אינני נוטל. היה לי כסף, נתתי למשרתים והם היו הולכים ומביאים לי לֶבֶּן, לבן מן הבדווים. רק לבן אכלתי, לא אכלתי שום דבר, לא תרופה, לא תבשיל מאצלם, לא מאומה. כתבתי מכתבים לכאן, לבגדאד, אל בני משפחתי. אחַי... (אחי היה קצין, יהודה היה קצין, ומנשה...) כתבו מכתבים לשם, אל קצין בית החולים. הם שלחו סַבּל, מנשה שלח סַבֹּל כורדי מן ה"חַאן" [שלו] ממנו אלַי להביא לו את המכתב. כתבתי כתבתי. כתבתי להם עוד מכתב. הם כתבו מכתב למפקד בית-החולים, אמרו לו... איש אחד בדרגה גבוהה, חברו של מנשה, מפקד, אינני יודע [בדיוק] מה, נתן לו [=למפקד בית החולים] פקודה, אמר לו: "העבֵר אותו לבגדאד". באותו יום אספתי אני את חפצַי. הייתה ספינה צוֹפרת, ספינה מלכותית, והעולם היה כמרקחה. באותו יום היה קרב, קרב פנים אל פנים, בין התורכים ובין האנגלים. ובאותו יום נהרגו מן התורכים כעשרים, עשרים אלף. שלוש ספינות ושש רפסודות מלאות פצועים, אִתנו. אני ישבתי בתא פרטי של הספינה. קצינים אנחנו, לא כן? אוכל אין. הספינה הפליגה יום יומיים שלושה, ונעצרה באמצע הדרך: הפחם אזל, אין. הבדווים האלה, פצועים ומתים מרעב, עלו אל החוף, אכלו את העשׂב, אכלו את הזרעים, לא השאירו דבר [שלא אכלו]. אני מה יכולתי לעשות? האוכל אזל, אין בתא הפרטי. הלוא הייתי רגיל לתת למשרת כסף בספינה, והיה מביא לנו אוכל. אוכל אין ואני רעב. הספינה חיכתה שלושה ימים עד שהביאו פחם. הלכתי לרפסודה, [אל ה]שיך של [ה]רפסודה, אמרתי לו: אני עיראקי, ואני כזה וכזה, אני רוצה אוכל. אמר לי: אני יש לי אוכל, יש לי בורגול ושומן. אמרתי לו: בסדר. נתתי לו מג'ידי [מטבע תורכי] וירדנו לרפסודה. בישל לי בורגול בשומן. אני מת מרעב, [אפילו] אבנים הייתי אוכל. אכלתי בורגול ונתן לי לחם אפוי בקימורית, [הלחם עודנו] קמח או עיסה, [עם כל זאת] אכלתי ממנו. הספינה הפליגה, ואני הגעתי לבגדאד חולה. שוב חליתי מחלה קשה. הורידו אותנו בבית-החולים, ליד ה"רוֹזדיבַּכּ". [היה זה בית חולים] יָשָן, ששכן בארמונות האלה על החוף. ונשארתי שם שישה חודשים, עד שהחלמתי. ונתנו לי שישה חודשים [חופשה], [כלומר] לאחר שיצאתי [מבית החולים] והבראתי, נתנו לי שישה חודשים [חופשה]. בששת החודשים האלה, באו לדרוש אותי. הכול היה אבוּד. אל-פלחייה נפלה. המפקד הגרמני [כבר] נתן [פקודה]. אמר להם: משתיפול זו, אל-פלחייה, עליכם ללכת ישר לסמארה. אין להיעצר, לא באַל-כּוּת, לא כאן ולא שם ולא בשום מקום אחר. ואכן, אל-פלחייה נפלה. קראתי עיתון [וידעתי כי] נפלה אל-פלחייה. ביום המחרת באו שוטר צבאי ושני חיילים עמו לחפש אותי. דפקו על הדלת: היכן פלוני? אבי אמר להם: נתנו לו [חופשה של] שישה חודשים, והוא חולה, והלך. איננו יודעים לאן הלך. [כנראה] הלך אצל הבדווים. אינני יודע. הלך, הלך ותעה בדרכו [נעלמו עקבותיו]. "הָביאו אותו!" [כך אמרו ו]אינני יודע מה עוד... [אך] לא הייתה להם ברירה, והסתלקו. כעבור חמישה שישה ימים נסוֹג הצבא. בגדאד – עשׂו אותה כולה דינמיט. השער האמצעי, טלצם, היה מגודר עד לגובה רב. הוא היה מלא נשק, דינמיט, ונשק של התורכים, מילאו את כולו בדינמיט, ושׂמו בו פתיל. וכל המכונות שהיו מעבר-לנהר – כולן כולן שׂמו בהן דינמיט, כדי שכאשר יֵצאו מבגדאד, יציתו את בגדאד כולה. והנה בלילה נשבה רוח מזרחית, והפכה את העולם. בִלבלה אותם, בִלבלה את התורכים. בִלבלה את התורכים, והם נסוגו, קמו אלה... השאירו אנשים קצינים [מאחור] והניחו את זה [את הדינמיט], הציתו את זה [את השער] ויצאו. הטלצם הזה התפוצץ. נשבה רוח מזרחית, וזו העיפה אותו עד בַּעקוּבָּה. זוֹ לוּ... לוּלא... לוּ [הייתה זו] רוח רגילה, כי אז הייתה הורסת את בגדאד. באשר לנו – בָתֵינו עמדו לקרוס, הבתים החלו להתנועע. כולנו רצנו בבית. יָשַנו על הרצפה, ולא ידענו מה צפוי לנו. הגיע הבוקר. באותו לילה נעשׂו פרעות. המוסלמים והכורדים והסַבּלים הסתובבו [בעיר], שיברו את החאנים, שיברו את הבתים, גנבו, שדדו, עד הבוקר, עד השעה תשע. ואז פתאום ראינו שחיילים באו, והחיילים נכנסו ביניהם. הייתה השעה תשע בבוקר, השמש זרחה, העיר כמרקחה, צועקים וזועקים, והיו גנֵבות.. גונבים. ואז בו ברגע באו החיילים האנגלים. הם התערבו, והחלו להסתובב בעיר, בבגדאד. הוציאו צו: כל מי שיֵצא, יהרגו אותו. בו ברגע ברחו הגנבים. ואת הסחורות של החאנים זרקו ברחוב ורצו רצו רצו. העיר שככה [כלומר, הסדר הושב על כנו], [השׂתרר] שקט, אין עוד [בעיות]. החיילים האנגלים באו, נכנסו לעיר, הטילו משטר צבאי, ועשׂו, עשׂו ועשו כל דבר, וכבר אף אחד לא יצא. ביום השני הוציאו [צו]: כל חייל צריך לבוא. אספו את החיילים. [אך] אני נחבאתי, לא יצאתי, הרי לאן אלך? לקחו אותם והובילו אותם, את כולם אספו ולקחו לבומבי, להודו. אני נחבאתי ולא יצאתי [מן הבית]. ואחרי שבועיים שלושה הוציאו צו: כל מי שיש לו נשק, עליו לזרוק אותו לרחוב. אסור [להחזיק נשק]. אם נערוך חיפושׂ בביתו, ואם יש בו נשק, יש בו אקדח, יש בו פגיון, יש בו אינני יודע מה – יִקחו אותו ויאסרו אותו. האנשים כולם זרקו לבורות, זרקו לבורות השופכין. אני היו לי שני אקדחים. הוצאתי אותם וזרקתי אותם לרחוב – לא הייתה לי סבלנות [להתעסק בזה] – אותם ואת הכדורים שלהם. אחרי חודש אמרו: כל מי שהוא חייל, יבוא ויירשם כעיראקי. לבסוף נתנו לנו, נתנו לנו צו, [כי] אין עלינו מאומה, ונוכל להישאר כאן כעיראקיים. ונשארנו. אני לא נרשמתי כקצין, נרשמתי: חייל פשוט אני, חייל פשוט. נשארנו שישה חודשים הולכים ובאים, הולכים ובאים. לבסוף אמרו: לכו, אינכם חייבים עוד לבוא. ונסתיים העניין הזה. זהו, נעשׂתה בגדאד שלטון כיבוש [תחת משטר] צבאי. והגיעו ל... המלחמה הגיעה לסמַארה. מן סמארה הגיעה... מעֵבר לסמארה הגיעה למוֹצוּל. במוצול נלחמו, שם במוצול... אחרי זה נעשׂתה שביתת נשק. הגיעו למוצול, ואז נעשׂתה שביתת נשק. כאן שלטו האנגלים, כאן עבדו האנגלים. התחילו [האנגלים] לחפשׂ חוזים, לחפשׂ עבודה [=לחפש עובדים שיעבדו אצלם]. הם התחילו לחפשׂ עובדים, האנגלים. היהודים, הלוא כולם [למדו] בבתי-ספר, הלכו לעבוד אצל האנגלים. באיזה קושי מצאו [האנגלים] פקיד שיודע אנגלית! טוב, זה הכול. מה עוד רָצִיתְ [שאסַפר]?
פַאתִּתּ הַאיִי לִחְכִּיִّי. אַלְף וְתִּסִע-מִיִّי וְצִטַّאעִש, אַנַא סַיִّע' בִּלְ-אַסְכּוֹל... בִּלְ-מַדְּרַסַתּ מַל אַלְיַאנְס, בְּאַאחִ'ר צַףّ, יַעְנִי אַאחִ'ר צַףّ תַَ'נַוִי. בִּעַّדְּלִי סַנַה הַאיִי לְכֻּרְס סִפֵּרְיִَר יְסִמّוֹנוּ, אַזְיַדּ מְנִ-תַّ'נַוִי. נִחְנַא דְּחַ'לְנַא (>תְּחַ'לְנַא) בְּכֻּרְס סֻפֵּרְיִَר קַנִّדְּרִס, גִ'תּ לִחְכּוּמַה קַאלִתּ, הוֹנִי אַכּוּ וְלַאדּ כְּבַּאע'. סְתִּנְקִתְּנַא אַעִ'בְּעַה נִחְנַא, חִ'שְנִין כִּנַّא בִּדַּّאעַ'ה, וַחְ'ד'וֹ...Read more