סיפור עם על שני בחורים שמגיעים לבית הכנסת

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
משה מועלם
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
סוחר
גיל בעת התיעוד: 
69
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
דוד שמש
מועד התיעוד: 
1974
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

היו שני בחורים, [ש]כל יום שבת, כלומר למוצאי-שבת, יוצאים לטייל, ואיזה סרט יפה [שהם מוצאים], הולכים [לראותו]. באחת השבתות לא היה סרט טוב. אחד משניים אלה התחשק לו: ראה בית-כנסת [ו]אנשים נכנסים בו. אמר: בין כך ובין כך לא מופסד. הבה ואכנס עם אלה. קם ונכנס לבית-הכנסת. נכנס לבית-הכנסת. החכם דורש. החכם היה דורש, והבחור החל ליהנות. הדברים שאמר החכם, חדרו לשׂכלו של הבחור. לבסוף גמר החכם את הדרשה. משגמר את הדרשה, זה יצא רווה, נהנה. הוויכוח היכן [עכשיו]? עם חברו, החבר שלו: היכן היית אתמול? חיפשׂתיך ולא מצאתיך. אמר לו: לא היה סרט טוב, וראיתי אנשים נכנסים לבית-הכנסת ומצא חן בעינַי להיכנס לבית-הכנסת. ישב החכם ודרש, ואני נהניתי. הוא מביא משלים יפים,  ואני נהייתי מבסוט. אם תרצה, בשבת זו לא נלך לקולנוע, בוא עמי ונַסה. קיימו בפועל הֶסדר זה. הגיעה השבת השנייה, הלכו שניהם לבית-הכנסת. החכם החל בדרשה כמנהגו. מְשָלִים יפים. הקהל צוחקים, כלומר: נהנים מהם. החכם סיים. הבחור השני אמר לו [לחברו]: הנה אני לא נהניתי. אתה תיארת לי תיאור כה יפה: כך נהניתי, וכך וכך היה. והנה אני לא [הרגשתי] זאת. אמר לו: תן לי אפשרות, אני... נשאל את החכם בעניין זה. סיימו, החכם פנה ללכת, באו שני החברים ואמרו לו [לחכם]: בַּקשה, אנו רוצים... יש לנו שאלה. - בבקשה, ילדַי. ישב לידם. התחיל הראשון לספר לו מה שקרה: אני נהניתי בפעם הראשונה. ועכשיו, בפעם השנייה, הבאתי את חברי. אני – אך שמעתי את הדרשה, נהניתי; ואילו חברי אומר , כי מתחילת הדרשה ועד לסוף הדרשה, לא נהנה מאומה. אני רוצה לדעת את הסיבה, מדוע זה כך? אמר לו: בני, אין דבר, אני אשיב לך. ישב לידם. אמר לו: אביא לך משל (החכם אומר לבחורים). אני אביא לך משל. לפנים היו באים לאסוף כסף למען ירושלים, מאֵלה - איך קוראים להם? - החכמים, היו באים לאסוף כסף. והנה בא איש אחד, רב, לעיר אחת ורצה לאסוף כסף. זמן זה, שבא בו החכם, היה חורף. ראה את האנשים... לפנים לא היה לא תנור נפט ולא דבר אחר. היו מביאים תנור פחמים ומביאים עצים ומביאים מהדברים האלה ונושפים. עשן היה חודר לעיניהם ועוד ועוד. החכם הסתכל עליהם: זו הלכה, באה השכֵנה שלה. עינה [של זוו] דָמְעָה, באה האחרת לנשוף. הלכה זו, באה האחרת. אמר: שקט! אמרו: זה הנוהג [שלנו]. אנחנו מניין לנו לדעת [דרך אחרת]? אמר להם: אצלנו בירושלים יש מין [מכשיר] שקוראים לו מפוח. ומפוח זה, אם תשׂימו... במקום שתנשפו בפיכם ועינכם תדמַע, תשׂימו את המפוח, והוא, במקום שתנשפו, הוא יגרום שהאש תתחיל להתלקח, ואז יֵחם הבית כולו. "יש דבר כזה?" אמר להם: כן. מן הקהל הזה היושבים [שם] שאל אותו [אחד מהם], למשל: "בכמה אחד?" ונֹאמר, שהוא ענה לו: "בעשׂר לירות". הראשון אמר לו: "בבקשה, החכם, אלה עשר לירות, אני רוצה... אתה מתַי תחזור, בשעה טובה?" אמר לו, למשל: בעוד חודש. אמר לו: "בבקשה, אלה עשר לירות, לכשתבוא, או שתרצה לשלוח אותו לי, רשום את שמי". נתן לו עשר לירות. והקהל יושבים, נתעורר בהם החשק [לפעול] לפי ההסדר הזה: נתנו לו כסף, נֹאמר הגיעו בערך לעשׂרה. נתנו לו כסף, ורשם את שמותיהם. לכשיחזור, יביא את המפוח. והנה קרה, שאיש אחד עמד לבוא [לאותה עיר]  לפני שהחכם אמוּר היה לחזור לשם, והחכם שלח להם את המפח [עם אותו איש]. הדבר שביקשו, שלח אותו להם. [אולם] מי יודע להשתמש בו! הביאו אותו והניחו אותו בלא אש, בלא ניצוץ. הניחו את המפוח על פחם-עץ, על פחמים. כל מה שנפחו, רצו שיתלקח, ולא התלקח.  (מי אומר להם [את כל זה]? החכם מסַפר לבחורים. אמר להם: זה מעשה שהיה, אני מסביר אותו לכם). אלה נשארו [והמשיכו לנסות], כל מה שנופחים... הלך אחד [אחרי שנואש], התעייף אחד, בא האחר נופח נופח נופח ואין מאומה. אמרו: החכם סידר אותנו? כך החכם צריך לסדר אותנו? --- סידר אותנו, כלומר, אמר שיתלקח, והנה לא התלקח! טוב. הנה כעבור שבוע ימים בא החכם. נודע הדבר לאלה שנתנו לו כסף בעד המפוח. רק רוצים הם לקבל את פניו... כלומר: לא היו מַבסוּטים, לא ידעו איך להתנהג [כיצד להשתמש במפוח]. ראה אותם, ירד מן המטוס. אמר להם, שהוא רואה חבורה. אמר להם: אחד מכם יאמר נא לי מה [הבעיה ש]יש לו, ואני מוכן לענות לו. אין צורך שכולכם תדברו יחד. אמרו לו: זה... המפוח ששלחת אותו לנו, כל העשרה אינם ניצתים. אמר להם: אני בא אִתכם לביתכם, ואם אין זה [פועל], כספכם – מוכן אני להחזירו לכם. הביאו אותו לבית, הזמינו אותו. עשׂו כפי שעשׂו בפעם הראשונה. הציבו את תנור הפחמים והניחו פחם-עץ, הניחו עצים, רק אש לא הניחו. הביאו את המפוח להתאימו. נופחים ונופחים ואין מאומה. אמר לו [אחד מהם]: אתה עייפת. בא אחר, נופחים... אמר להם [החכם]: דַי. מפוח זה צריכים אתם להניח בו ניצוץ. בשעה שתניחו בו ניצוץ, אז זה כולו יתלקח. אין צורך שתפחו שעתיים, כדי שעיניהם תדמענה, וכיוצא בזה. הַניחו ניצוץ. (אתם מבינים, בנַי? החכם אומר לבחורים. אלה מקשיבים). הלכו והביאו ניצוץ. הציתו חתיכה, הבעירו מעט אש, הציתו רק ניצוץ [אחד]. החלו לפחת , והתנור החל להתלקח. נעשׂה משהו [גדול וטוב]. [החכם] אמר לו [לבחור]: אתה שומע, בני? אמר לו: כן. אמר לו: עכשיו באנו לעניין שלך. אתה הראשון! הראשון, אתה יש בך ניצוֹץ. מיד כששַֹמנו את המפוח... זה שדורש הוא כמו מפוח. זה שדורש הוא כמו מפוח, נופח נשימה. מיד כשבאת בשבת הראשונה, הדרשה מצאה חן בעיניך, [כי בך] יש ניצוץ. חברך, השני, אין [בו] ניצוץ. לוּ היה בו ניצוץ, כי אז היה מתלקח מהר. אולם אינני רוצה שיאמר נואש, אינני אומר כי אין תקווה. לא. אם יתחיל להתמיד, ייווצר ניצוץ. ואם נוצר ניצוץ, הכול יהיה בסדר.

תמליל: 

כַּאנוּ וְלַאדּ תְ'נֵין, כִּלّ יוֹם שִבַּّאת', יַעְנִי חַ'טִע' לֵלְתּ לַחַّדּ, יְטִלְעוֹן יְסִיְّע'וֹן, הַיִّי סִינֵמַה חִלְוַה יְעֻ'חוֹן. שִבַּאתִ'-מִّנّוּ מַא כַּאן סִינֵמַה מְלִיחַה. וֵיחִדּ מִן הַד'וֹלִי תְّ'נֵין עְגַ'בּוּ, שַאף צְלַَא קַיְדִּחְ'לוֹן אַוַאדִּם בִּיהַ, כַּנִ-קוּל אַוַّל וְתַּאלִי לֹא מֻפְסַאדּּ דַּדְּחִ'ל וַיַّא הַד'וֹלִי. קַאם דַּחַ'ל לִצְّלַَא. דַּחַ'ל לִצְّלַَא. לְחַכַאם קַיִّדְּרִש. הִוִّי קַיִّדְּרִש לְחַכַאם, לְוַלַדּ קַאם קַיִّסְתַּהְנִי. שֵין ל...Read more