מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)
מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן
מוקדש לזכרו
אתה קורא לזה בשם "סוֹדָה"?! האם סודה היא זו שאתה שותה?! איזו סודה היא זו! מים שתֵה מִשָם [מבגדאד] – יעַכּלו לך מאה מאכלים מ[מאכל] זה . --- (אשתו של משה: מי צפה את היום הזה [של עמל, שנכון לנו בארץ]?! מי התרוצץ [בבגדאד] את ההתרוצצויות האלה [שיֵש בארץ]?! --- מי היה מושיט את ידו לבגדים [לכבסם]?!--- כאן [האִישה] מבריקה [את הכלים]... כל ההברקה וכל הניעור... כאן זה שונה. כאן זה שונה). האקלים כאן של [חוף] ים. האקלים כאן של [חוף] ים. --- בבגדאד היה הגג גבוה, ו[היו] הכילוֹת, וישֵנים תחת כיפת השמים, ישנים תחת כיפת השמים. נכון? כאן למה? כאן בקיץ, בחום הזה, [בחודשי] תמוז ואב [יולי ואוגוסט] – [ישֵנים] בחדרים ומתכסים, ליד הים. לא מתאים. בבגדאד דבר אחר, וכאן דבר אחר. כלומר, דבר שהשתמשנו בו בבגדאד, לא נוכל להשתמש בו כאן. [כוונתו, שאי-אפשר לנהוג בישׂראל באותו אורח חיים של בגדאד]. לא ייתכן. --- אתה שותה מים [בבגדאד], כל מה שתאכל, [המים יפעלו לעיכול האוכל] מאה אחוז. ואתה יוצא בערב – הנהר לפניך. עכשיו [בארץ] עד שאתה מגיע לים... בערב אתה יכול לראות ים?! [הלוא לשם כך] אתה צריך "להרוג" את היום [כולו]. שָם [בבגדאד] אתה יוצא בערב [רק] מעט, [וכבר] הנהר לפניך, ואיזה אוִיר! ואיזה דגים! עולם אחר. --- (דוד: כלומר, האוכל שם טעים מן [האוכל] כאן?) היום נשתנו הדברים. אנחנו מדברים על הימים ההם. (דוד: ראה, סלח לי --- נגיד דג. שם אתה קונה דג, וכאן [אתה קונה] דג. האם האוכל ההוא היה יותר טעים?) איפה! איפה! [במשמעות: כלום אפשר להשוות?!] טרי מן הים. מה אתה מדבר?! (דוד: כאן... דגים חיים גם כאן יש לנו) מה דגים חיים! כולו עצמות! ועכשיו אומרים, כי הם [המוכרים] ממיתים אותו [את הדג] ומוכרים אותו בשתי לירות יותר. במקום שש [לירות] עולה בשמונה. ומי בכלל עולה בידו להשיג דג! האיש ההוא [מוכר הדגים בבגדאד] – הדג בידו, והוא הולך ומסתובב [והדג] בידו מפרכס, והוא בא... [וכל רצונו:] רק טוֹל אותו מלפניו [ותקנה]. אנחנו – לא שאנו אומרים שאנו מתחרטים [שעלינו לארץ]. לא. --- (דוד: ראה, סלח לי, אנחנו לא התכוונו לומר מתחרטים או לא מתחרטים) לא. לא. (דוד: אנחנו, ראה, אנחנו היינו בעיר, שהייתה ליד הנהר) ליד הנהר. (דוד: ואויר). ואויר. (דוד: ומים). מים. [אפילו] המים בלבד יותר טובים ממאה מן [המשקאות] האלה: הבירה, הנפט והגפרית. המים, ששתיתָ [בבגדאד], לא היה בהם כל [פגם], נקי. אתה בא בלילה, עכשיו קיץ – איזה אויר נעים [כשאתה שוכב] תחת כיפת השמים, והכילה [על המיטה], והמצעים קרים. מראה אחר, אכן מראה אחר. אולם האנשים של היום, מה הם יודעים עליהם [על החיים, שהיו בבגדאד]? לא כלום. אולם מי שהכיר את החיים ההם, [חש כי] הבדל גדול יש. [בבגדאד] עכשיו בחום הזה אתה עולה לגג, והיו כך וכך מדרגות, ארבעים-חמישים מדרגות (לא מענייננו המדרגות). אתה עולה לשָם – המצעים [קרים כ]קרח, ועוד... ואוויר אחר [נפלא] . עכשיו [בארץ] רוצה אתה לראות מעט חוף – יום [שָלֵם] לך ושוב, מכוניות ודברים אחרים... עד שאתה רואה מעט ים. --- [בבגדאד] היה שונה, היה שונה, וכאן שונה. אולם כפי שאמרנו, [אנו] המבוגרים, כיוון שפקחנו עיננו שם, יודעים אנו את ההבדל. אך אלה של היום, כלומר [אלה החיים] לפי הסגנון של היום, פקחו עינם כאן, אינם יודעים מאומה [על החיים ההם]. זה רואה לפניו את הסוֹדה הזאת, את הבירה הזאת, את הים הזה ואת הים הזה, ואת... אולם אלה המבוגרים, (שחיו) שראו תנאים אחרים, יכולים להבחין... תנאי החיים כאן שונים. זה שחוזר מן העבודה – בא לו חשבון של מס-רכוש, חשבון של טלפון. אינני אומר לך, [כי] ביום אחד [הגיעו כל החשבונות]. בא לו חשבון של טלוויזיה. בא לו של קופת-חולים; אם לא ישַלם, לא ירַפאו אותו. כל אלה לא היו [בבגדאד]. כאן – סוחטים ולא מַשׂיגים, אוכלים ולא שׂבעים [פתגם במשמעות: טורחים הרבה ואין משׂיגים]. ושנית, יש עליהם לחץ מן החוץ. אם הייתה להם היום אסיפת-הורים, [אם] אינם הולכים, האם לא יבואו בטענות אל האישה שלא הלכה? (דוד: וַדאי). שָם היינו חופשי. מה פירוש חופשי? השטויות האלה כולן לא היו. אלה, אלה, רבע מהן לא היה. חשבון של חשמל. נתנו לך, למשל, עשרה ימים [לפרוע את החוב]. [אם] לא פרעת את החוב, תשלם שתי לירות וחצי [נוספות]?! אלה, אלה [הבעיות] שמקרבות קִִצם של בני-האדם, והן גורמות להם, שיעזבו... אני אומר לך, הם עוזבים את הדת, הם עוזבים את זה. מדוע? [למשל, האיש] בא הביתה [ועליו לעבוד עוד:] עליו לקחת את הילדים הקטנים לטייל; [לאשתו] חלב היום אין לה [ועליו ללכת לקנות]; וכיוצא בזה. כאן העבודה פי עשׂרה, ואני אומר לך: יותר מפי עשׂרה, לעומת מה שהיינו [עובדים] בעיראק. [כאן עובר המספר לספר על ביתו שבבגדאד] היינו אנחנו בביתנו. אנחנו, בלי עין הרע, אין צורך שאומר [כמה היינו], זהו, כולנו נשׂואים. יש בו שִשה חדרים יותר. וכולנו נשׂואים וגרים עם ההורים. העריב היום, ובאנו ואכלנו. (כל אחד...) --- אתה בא בערב, כל אחד [פעיל] – לְךָ יש משהו לספר, אתה מספר אותו... (אשתו של משה: הלוא אני אומרת לך, כמו חתונה [היו שעות] הערב: הכול באים לבית, ו... אתה אמרת מילה, זה אמר מילה, השני אמר מילה. הילדים רָווּ נחת: זה דודי, זה פלוני, זה פלמוני. ולבסוף, כל מי שרצה לישון, הלך לישון. ---) (דוד: היו אוכלים יחד?) לא, כל אחד לבדו. או, למשל, שניים משתתפים יחד ואוכלים, כגון בא הראשון ואכל, ואחריו אכל השני, הוא וילדיו, הוא ומשפחתו. התפנה השולחן הזה, נערך שולחן אחר וישב [בו] השני. מצב אחר [היה בבגדאד], אחר. כלומר, ענייננו אנו המבוגרים, שראינו את המעמד ההוא, כאן אין הוא דומה, אינו דומה כאן כלל, אינו דומה. [שם] באת בערב והלכת לבית-הכנסת במוח צלול, בלא כאב ראש. [אבל כאן:] נוּ, רוץ, לך לקופת-חולים; רוץ, לך לשלם למס-הכנסה; נוּ, למס-רכוש; נוּ, [רוץ לשלם] שלא ינתקו את החשמל. לא היו הצרות האלה [שם]. לא היו הצרות האלה. ויש [עוד] נקודה אחרת: כאן רואים אנו את [יוצאי] ארצות אירופה [ומחקים אותם]. כאן – לא על עצמנו אנחנו מדברים. (דוד: כן, כמובן). [על] הציבור [באופן כללי]. (דוד: כתוב: "ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם"). אהה! [הוא שאמרתי!] (אשתו של משה: העַין מקַנאה באחותה). כאן... עכשיו [שְמע עניין] זה, אישה יוצאת כאן בקיץ וחֶציָה [חשופה]. הגבר לובש ז'אקט, שרוולים ארוכים ומכנסיים ארוכים. האישה – [לבושה] עד החצי. הלוא זה צריך להיות להיפך. הגבר צריך..., אם לא [ילבש ארוך], אין דבר. אולם לא היא. התקיים היום [הפסוק]: "ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם". ואני אומר לך, הצרות האלה מקרבות קִצם של בני האדם. טוב [זה דבר אחד. הנה עוד דבר]. [מישהו] קנה בית. כלום יעביר את החפצים הישנים? אפילו בושה [לעשות כך]. צריכים [לקנות] חפצים חדשים. (דוד: מי בכלל היה זורק חפץ בחוץ-לארץ?) אני הולך אתמול [ברחוב]. איש אחד קרא לה [למישהי] ואמר לה: בואי [תשמעי], בת-דודתי. אני יש לי בית בן שני חדרים (אני הייתי רק עובראור (ברויאר)ח, שעברתי שם). התברר לי שאשתי רוצה שנקנה שני חדרים וחצי. בעד חצי חדר אשלם עשרת אלפים לירות?! בעד חצי חדר – עשרת אלפים לירות?! טוב, בסדר. עשרת אלפים לירות. [אבל] כמה [הוצאות נוספות] מזקיק הבית החדש? בית חדש עוד [מזקיק]... החדש צריך להיות משהו שונה. מקרבים קִצם של בני האדם. העניינים האלה מקרבים ממש קִצם של בני האדם. מה שראינו שם, אינו תופס כאן. אתה שואל, מדוע. הדברים השתנו. --- התנאים [תנאי-החיים], התנאים הורסים אותם. התנאים הורסים אותם. (אשתו של משה: כאן תנאי החיים שונים). --- כאן עכשיו מסתכלים למעלה, מסתכלים בגדולים מהם. האדם, אם יסתכל בקטן ממנו, יחיה חיים מאושרים. למשל --- [המשפט הבא המוקף במירכאות הוא חיקוי שמחקה המספר קולה של אישה, המדברת כביכול עם בעלה]: "הסתכל שם ליד הסופר-מרקט, תראה איך היא לבושה כאן, והפנינים שהיא עונדת, ומה היא עוד עונדת, ועונדת..." דוגמה אני מביא לך. אם גם אני הייתי כמוה, הייתי עונה לה: כן, רק אנחנו [אין לנו]. אולם מה צריכים [באמת לענות]? הרואה ארמון של המלך, יַחריב את קִנוֹ שלו?! תשובה זו היכן היא, ותשובה זו היכן היא! [כלומר, הבדל עצום יש בין שתי התשובות]. עכשיו --- מסתכלים על הגדול מהם, על הגבוה מהם, גדול כמו אמריקה. --- (אשתו של משה: נכנסים ויוצאים [כלומר, מבקרים אנשים שונים], אדוני. נכנסים ויוצאים בבתים [של אחרים], ורואים מה יש [להם, ורוצים להידמות להם]). זו הנקודה היסודית, שאני אומר לך. --- יודע אתה, במה היינו מסתכלים? היינו מסתכלים בקטן מאתנו. לא היה כך אצלנו, לא היו לנו המראות האלה... (אשתו של משה: מי היה לו [בבגדאד], מי? מקרר היה בבגדאד? מקָרר של חשמל היה?!) (דוד: כלומר, כולם היו באותו מצב?) לא, יש מעטים [שהיה להם], יש. אלא שכאן כולם רוצים. [מיד] עם נישואיו, מוכרח שיהיה לו מקרר. טוב, איזה בית כאן אפשר למכרוֹ או להשכירו בלא מקרר? --- (אשתו של משה: שָם הלוא היינו הולכים יום ביומו וקונים את הבשר...). אתה הולך ומביא בשר יום ביומו, טרי. (אשתו של משה: יום ביומו. החלב – יום ביומו. ה"כַּרַסְתה" – יום ביומה. מי היה עורך קניות כך ומניח בבית?) (דוד: מהי "כרסתה"?) (אשתו של משה: אלה... פירות וכיוצא בהם, כל אלה המצויים יום ביומו.) דְבַר יום ביומו. (אשתו של משה: [בבגדאד] הולכים ועורכים את הקניות בבוקר, ומבשלים ובוררים... מן הבוקר עד הצהריים. ומן הצהריים עד הלילה אתה הולך לטייל, הולך להשתעשע. כאן [בארץ] לילה ויום עובדים, ואין כלום, אין תועלת.) כאן אורח חיים אחר.
קַתְּקוּל אִסִם סוֹדַּה?! הַאיִי סוֹדַּה קַתִּّשְעַ'בַּה?! הַאיִי אַש סוֹדַּה! מַאי שְעַ'בּ מְנוּנִיכִּי יְסִרִّפְלַכּ מִיתּ אַכִּל מַל הַאדַ'א. --- (אשתו של משה: מַנִי עַיַנוּ לַאדַ'א לְיוֹם?! מַנִי לִכַּّטַ'ה הַל תְּלִכִּّט'? --- מַנִי כַּאן יְמִדּّ אִידּוּ בִּלִחְוַאס?! הוֹנִי דְּגַ'לִّי [<תְּגַ'לִّי] --- כִּלّ דְּגִ'לִّי וְכִּלّ נַّפְט'... הוֹנִי עֵ'יע' שִכִּל. הוֹנִי עֵ'יע' שִכִּל.) לְמַנַאח' הוֹנִי עַל בַּחִע'. לְמַנַאח' הוֹנִי עַל בַּחִע'. --- אִَבִּّעְ'דַּאדּ כ...Read more