מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)
מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן
מוקדש לזכרו
היה איש אחד בבגדאד באותם ימי הגאוּת של חיי המסחר (אתה לא היית [אז] בבגדאד), סוחר-בדים ומוכר סחורות. התיידד עם מוסלמי אחד, שהיה בא לקנות ממנו, והסוחר מביא לו את הסחורה ביום שישי. הוא שב וקנה ממנו, למשל, בעשׂרים לירות. חזר פעם שנייה... (היה מביא לו את הסחורה בלי לבקש קבלה) [וקנה] בחמישים לירות. וכך... הגיע אִתו עד למאה לירות. בָטח בו. [כאשר] הגיע [החוב] למאה לירות, [ו]הטעין את הסחורה, הכחיש המוסלמי [את החוב]. אמר לו: "נתתי לך". "נתתי לך! לא נתתי לך!" והדבר הגיע ל[ויכוח סוער של] דברי הבל. הלך היהודי ותבע אותו לדין. באו וניגשו לבית-המשפט, המוסלמי והיהודי. השופט אמר לו למוסלמי: "[האם אתה מודה כי] אתה חייב מאה לירות ליהודי?" אמר לו: "הלוא נתתי לו אותן!". אמר לו: "תישבע?". אמר לו: "[נשבע אני] בשבע הדיברות שנתתי לו אותן". [השופט] פנה ליהודי ואמר לו: "הוא אומר, שנתן לך אותן". אמר לו: "בבקשה ממך, הוי כבוד השופט! אם מדיברות אלוהים גנב אדם זה שלוש, מה אתה מצפה ממנו? (דוד צמח: את העשׂר עשה שבע). את העשׂר... האם יש אחד, שאיננו יודע שהן עשׂר דיברות?' את העשׂר עשׂה שבע. צחק השופט, התפקע מצחוק. בסופו של דבר הצליחה התביעה. זכה בה לבסוף היהודי לאחר מכן. הלוא היו תהפוכות בדיבור, וזכה בה היהודי. זו [היתה] מעשייה.
כַּאן פַדּّ וֵיחִדּ (אִ)בִּّעְ'דַּאדּ (<בְּ-בִּעְ'דַּאדּ) בַּאיִי אִיַّאם לְהוֹסַה מַל בֵּיע וְשִעִ'י (אִנְתַּה מַא כִּנְתּ בִּّעְ'דַּאדּ), וֵיחִדּ בִּנְדַּרְצִ'י וְקַיְבִּיע אַמְוַאל. תְּצַאדַּק וַיַّא וֵיחִדּ מִסְלִם, יִגִ'י יִשְתַּעִ'י מִן עִנְדּוּ וִיגִ'בִּלְיַَא (גִ'=i) יוֹמִ-גִّ'מְעַה. יְעִ'דּّ יִשְתַּעִ'י מִן עִנְדּוּ מַَתַ'לַן בְּעִשְעִ'ין פַּאוִן. עַ'דּّ תִ'ינִי נוֹבַּה... (וִיגִ'בִּלְיַَא (גִ'=i) בַּלַא וַקַّה) בְּחִ'מְסִין פַּאוִן. דִּי וַצַّל וִיַّאנוּ מִית...Read more