מעשיה על הזקן שהוריש את כל רכושו בחייו

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
יוסף רג'ואן
מגדר הדובר/ת: 
גבר
עיסוק הדובר/ת: 
חייט וסוחר בדים
גיל בעת התיעוד: 
75
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא של הדובר/ת: 
קהילות המוצא של הדובר/ת: 
שפה: 
ערבית-יהודית
נושאי שיחה: 
תיעוד: 
פרופ' יעקב מנצור ופרופ' דוד צמח
מועד התיעוד: 
1975
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

היה איש אחד סוחר יהודי [ש]הזדקן. אמר, את הכסף הזה [שלו] יחלק לילדיו מעכשיו. חילק כל מה שיש לו, מרכוש עד כסף ועד סחורה. את הכול חילק. אלה, לאחר מכן, הילדים, לא שׂמו לב אליו אחרי שלקחו את הכסף. הורידו אותו ליד שער הבית, הושיבו אותו, פרסו לו מחצלת וישב, ומחייתו דלה. מה  הוא יכול לעשׂות? הכסף כבר ניתן. אחר-כך עבר חברו, סוחר, ראה אותו שמצבו רע מאוד, מישיבתו ועד מחייתו, דל מאוד. אמר לו: מדוע [אתה] במצב זה? אמר לו: כבר נעשׂה. חילקתי [לילדַי] את הכסף, לקחו אותו וזרקוּני. אמר לו: "אני אמצא לזה פתרון. אמוֹר להם, יש לי סחורה, שלך, (מונחת) מופקדת אצלי, סחורות. [אמור להם:] אחרי מותי לכוּ קחוּ אותה. אבל עכשיו התקשרו אִתו ותוודאו זאת. ארגזים מסומנים בשמי, שלי". הסוחר לימד את זה שהתרושש, שכך וכך יאמר. אלה [הילדים] באו אליו [לאביהם] לבית. אמר להם: יש לי סחורות. אני חושש שאמוּת ולא תדעו עליהן. אצל סוחר פלוני הן מונחות. אחרי מותי תלכו ותִקחו אותן. אלה אמרו [בינם לבין עצמם]: כל כך עשיר הוא אבינו? אז מדוע יושב הוא בצורה כזאת? קמו והעלו אותו למעלה, לחדר. משרתת העמידו לרשותו, טיפול יפה [ניתן לו], וכל מה שהוא רוצה. חיים נפלאים החל לחיות. אחר-כך עברו ימים, [האב] נפטר. הלכו [הילדים] אליו, אל הסוחר, אחרֵי... ישבו עליו שבעה, לפי כל הכללים, וכבוד עשׂו לו בכול. כבוד עשׂו לו הן בחייו והן במותו, הכול. הלוא ירושה עוד יש להם [לקבל]. הלכו אל הסוחר ואמרו לו: "את הסחורה תן לנו (היה זה כבר אחרי השבעה), באנו לקבל אותה". אמר להם: "כן. יש לו עשׂרים ארגזים (ארגזים היו), והסימון שלו [עליהם]  ותקחו לכם אותם. פִתחו אותם, רְאו אותם וקְחו לכם אותם". אלה פתחו [ארגז] אחד, ראו שהוא מלא עפר ואבנים, ומוט נעוץ באמצעיתו של הארגז, בתוכו. ועל המוט  מודבק פתק. ובפתק כתוב לאמוֹר: מוט זה [יינָעץ]  באשתו של המחַלק בחייו רכושו. פתחו את השני – אותו דבר. וכך... פתחו שלושה ארבעה ארגזים, ראו שבכולם עפר ואבנים, ומוט נעוץ בהם, ועל כל אחד יש פתק, וכך הוא אומר: מוט זה [יינָעץ] באשתו של המחַלק בחייו רכושו. אלה קמו וברחו והלכו להם. נהיו עפר ואפר בעיני התושבים, בעיני [כל] האנשים, [כי שמעו] כיצד בגדו כך באביהם, וכו'. וסוחר זה, חברו, אשר הצילוֹ, גרם להם שיוציאו עליו כספים, ויחיה יפה, עד לסוף.

תמליל: 

כַּאן פַדּّ וֵיחִדּ תַּאגִ'ר יְהוּדִּי, כַּבַּע' בִּסִّןّ. קַאל הַלִّפְלוּס יְקִסִّמַה לִוְלַאדּוּ מְנִَסַّעַה. קִסַّמַה אַש יִמְלִכּ, מִן מִלְכּ אִלַא (i) פְלוּס אִלַא (i) מַאל, כִּَלִّתַּה קִסַّמַה. הַד'וֹלִי מִן בַּעְדֵּין, לוּלַאדּ, מַא דַּע'וֹלוּ בַּאל, עִקִבּ מַא-אַחְ'דֻ'וַה לִפְלוּס. נִזְّלוֹנוּ צוֹבּ בַּאבּ לְחוֹש, קִעְّדּוֹנוּ פִעְ'שוֹלוּ חְצִיע' וְקַעַדּ, וְעִשִתּוּ (עִ=i) דַ'לִילִי. הַאדַ'א אַَשִסַוִّי? לִפְלוּס נְטַעִתּ. מִן בַּעְדֵּין מַשַא צַדִּיקוּ, תַּאגִ'...הצג את ההמשך