מעשיה על השיח' ובן המלך

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
יוסף רג'ואן
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
חייט וסוחר בדים
גיל בעת התיעוד: 
75
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
שפה: 
ערבית-יהודית
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
פרופ' יעקב מנצור ופרופ' דוד צמח
מועד התיעוד: 
1975
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

היה שֵיך אחד נכבד. בשנה ההיא לא ירדו גשמים, והשיך הזה - כל מה שזָרַע, כולו נהרס. וכל כספו אבד. ומצד שני אשתו, [ש]הוא אוהב אותה הרבה מאוד וילדה לו שנים-עשר בנים ובת והוא אוהב אותה מאוד, חלתה. מכר את הדברים שיֵש לו, כלים, [עד ש]לא נשאר לו שום דבר. נאלץ לקחת את הרובה וללכת למכור אותו בעיר ולקנות לה תרופה ואוכל טוב ומזין. מכר אותו. אזל הכסף. חזר והלך פעם שנייה, ישב על הגשר ובכה. עברו המלך והשׂר בתחפושׂת. לא. סליחה. הלך לשבת על הגשר והחל לצחוק. הוא צחק [עד שהגיע למצב ש]לא שלט בהרגשותיו. בשעה שהיה בלא שליטה על הרגשותיו, עברו המלך והשׂר בתחפושת. ראו אותו מבקש נדבות וצוחק. אמרו: הקבצן – הלוא [כרגיל] בוכה, מבקש, מתחנן; והנה זה צוחק הוא. אמר המלך לשׂר: הבה וניתן לו סכום גדול, ונראה מה יעשׂה. נטלו סכום של כעשׂר לירות. נטלו אותן ונתנו לו אותן. הם אך נתנו לו אותן, הֵחֵל לבכות. זה אינו מתיישב עם זה. [כשהוא] מבקש נדבות – צוחק; נתנו לו – בוכה. אמרו לו: "אמוֹר, מה פשר דבר זה ונבין אותו. סַפר, אל תירא". אמר להם, הוא אינו קבצן. הוא שֵיך של בדווים והוא אדם נכבד ובעל-שם. כספו כולו אבד, ואשתו חולה. בא לכאן ומכר את הרובה, ואזל [כספו] ועכשיו אין לו [מאומה]. וכאשר נתתם לי עתה את עשׂר הלירות, חשתי שעורק פָקַע במצחי. והבכי שבכיתי הוא מחמת זאת. מדוע? עורק זה שפָקַע במצח, הוא סימן שטיפּת הבושה נפלה, והריני בוכה עליה. הדבר נגע ללִבו של המלך. אמר לו: "קום ובוא אתנו". קנו לו את הרובה ההוא שמכר, ונתנו לו סכום גדול, שהרי איש זה לא קבצן, הוא מלך המִדבר. נֹאמר, נתנו לו, למשל, כמאתיים לירות, [במטבעות] זהב, באותם הימים. כשהמלך הגיע לביתו, זה [השיך] הלך לקנות בשוק והביא אוכל וכל מה שנחוץ. עכשיו כבר יש לו כסף, השיך. כשהמלך הלך לביתו, ראה [שהכול] מקוננים. "חלילה, מה קרה?" אמרו לו: בנו יחידו הלך לשׂחוֹת בים, נשׂא אותו גל ומת. איננו. והיה אבל כבד  בבית המלך. [הוא היה] בן-יחיד, והמלוכה עלולה להילקח ממנו. אמר לו לשׂר: מִצווה זו שעשׂינו – זה שכרה? אסון כזה?! אין לו זולתו. בן-יחיד. היכן עכשו עיקר ההתרחשות? אצל השיך. הלך לשוק וקנה להם אוכל וכל מה שנחוץ, ויצא לצוד במדבר. מן הבוקר עד הערב רצה לצוד [משהו, ואין]. אפילו עוף רצה לצוד, גם-כן אין. אפילו זֵכר של ציד לא... לן במדבר. אמר, בגירושין [שבועה שיגרש את אשתו], שלא ישוּב אלא אם כן יצוּד. ביום השני – אותו דבר, גם-כן לא צד [מאומה], מן הבוקר עד הערב. והרובה אצלו והכדורים, אלה שהמלך קנה לו אותם. אחר-כך, ביום השלישי בבוקר, ראה אדם ערום, ואריה בעקבותיו מסתער [עליו], והאדם צועק. [קודם לכן] יצא מן הים (זה היה בן המלך). יצא מן הים ואמר ללכת למדבר, כדי לחפשׂ מקום להגיע אליו. האריה ראה אותו, הסתער עליו, רצה לטרוף אותו. זה [השיך] הכין את הרובה; ואך התקרב האריה, ירה בו. שתיים שלוש יריות – והרגו. אמר לו: "אנא, כַסה אותי". לא זה יודע שזה בן-המלך, ולא בן-המלך יודע את מה שקרה, שאביו עשׂה לו [לשיך] טובה. (בבית המלך יושבים [עכשיו] באבל). הסיר [השיך] את הגלימה ונְתנה לו. כיסהו בה. [בן המלך] הגיע לעיר. הוא אך נכנס לבית, והמִספד הפך לשֹשֹון ולשמחה, שלא היו כמותם. השיך, מה הוא רוצה? את הגלימה. השומר (הלוא זה בית-מלך, כלום כל מי שבא יכול להיכנס?! הֶפקר?!) אסַר עליו, לא הרשה לו להיכנס. אמר לו [השיך]: "בחייך, הגלימה, אני רוצה את הגלימה, את הגלימה שלי". "הֵי, אתה! מה כל זה? איזו גלימה?! על מה אתה מדבר?! הסתלק מיד!" אין מניחים לו [להיכנס]. וזה [השיך] מתבייש ללכת בלא גלימה. [באשר ל]בן-המלך, רחצו אותו, החליפו לו בגדיו והביאו אותו אל המלך בביתו. כינס [המלך] מועצה, כל השׂרים שיֵש, כולם הביאם. הוא רוצה לדעת, כיצד קרה דבר זה: יומיים, ורק ביום השלישי יצא מן המים, וכו'. [הבן] סיפר לו את הסיפור והגיע [בסיפור] עד ל[פגישה עם] בדווי, הבדווי ירה באריה... (המועצה כולה שומעת). זרק אותו גל ליד... במקום [מסוים]. יצא מן הים. הוא הלך במדבר – ואריה רדף אחריו. הרג אותו. הבדווי הזה הרג אותו, ונתן לי את הגלימה שלו. כיסה אותי בה. "מַהרו והביאו את הבדווי הזה!" "היכן הוא?" יצאו וראו שהוא רב עם השומר. "נוּ, מהר, המלך רוצה אותו". זה [השיך] בא לפני המלך, והנה הוא רואה שזה אותו המלך והשׂר; והם רואים שהוא אותו האיש בכבודו ובעצמו, שעזרו לו ונתנו לו וקנו לו את הרובה... ברובה, שקנה לו, הרג את האריה. הטובה שעשׂה היא שהצילה את בנו מן המוות. אמרו: אנו מה נגמול לו לזה, לבדווי? (השיך ישב [שם כשדיברו]) מה נגמול לו? אחד אמר: נעשׂה אותו שׂר. ואחד אמר: נבנה לו ארמון ליד בית המלך. ואחד אמר להם: ניתֵן לו אלפי לירות. [שום הצעה מהצעות אלה] אינה מתקבלת על דעתו של המלך. כל אלה, אמר, לא ייתכנו. לִבו רותח: בנוֹ יוצא-חלציו! בכסף [גומלים] זאת?! אין ערך [שישווה] לו. מה שירצה לגמול לו, לא יספיק, שהרי גם המלוכה הייתה אובדת, לוּ מת בנו. אחר כך אמר: אני עצמי אפסוק בעניין זה. אמר לו [לשיך]: כמה בנים ובנות יש לך? אמר לו: יש לי שנים-עשר בנים ובת. אמר לו: בִתך – בני יִשׂא אותה, רק אז אדע שפרעתי חובי. ונבנה לך ארמון ליד ארמונו של המלך. וניתן לך דרגה גבוהה. באותה שעה הביאו אותה לבית, אירסו אותה, וחיתנו אותו בבן-המלך, ונכלל בין משפחת המלוּכה. אין אפוא דבר, שהולך לאיבוד אצל אלוהים. עשׂה חסד עמו וקנה לו את הרובה ונתן לו כסף, עזר לו. זה, בנו של המלך, עמד על סף-המוות, וזה הצילו. לבסוף נעשׂה חתנו של השיך.

תמליל: 

כַּאן פַדּّ וֵיחִדּ שֵיח' כְּבִּיע'. וְהַאדַ'א שֵّיח', הַדִ'יכּ סַّנַה (אִ)זַّעְ'ע מַאלוּ כִּَלִّתּוּ, מַא גַ'א מַטַע', כִּَלִّתּוּ מַאתּ, וִפְלוּסוּ כִּَלִّתַּה עַ'אחִתּ. וְמִן צַפְחִתּ לִّחִّ'י מְעַ'אתּוּ, יְחִבַּّה כִּלִّש כְּתִ'יע' וְגַ'בִּתְּלוּ תְ'נַאעִש וַלַדּ וִבְּנֵיתִּי וִיְחִבַּّה כִּלִّש כְּתִ'יע', תְּמַארְטִ'תּ. בַּאע לְאַשְיַَא אִלַّדִ'י עִנְדּוּ, אַדַּוַאתּ, מַא פַטַ'ל עִנְדּוּ שֵין לִתַּّאלִי. נְגַ'בַּר יַחִ'דַ'ה לִתְּّפֻגַּה וִיע'וּח יְבִּיעַה בִּלִוְלַאי...Read more