מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)
מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן
מוקדש לזכרו
איש אחד, בריוֹן, הִטיל חִתיתו על השכונה. ההתגרויות [בלי הֶפסק]. לא השאיר משפחה בשכונה, שלא הטריד אותה. [אנשי השכונה] אמרו: אם נבוא להתלונן עליו בבית-המשפט, יֵצא זה וישפוך דמים. הבה נלך אל המוכתאר ונספר לו את העניין. הלכו לבית המוכתאר ממררים בבכי: הצילנו ממנו! התגרויות שאין לתארן! אמר [המוכתאר]: "אני אמצא לזה פתרון". שלח המוכתאר לקרוא לו. הושיבוֹ בבית-קפה ודיבר אתו רכוֹת. כך נמשכה השׂיחה עד ששִכנע אותו לשׂאת אישה. נשׂא אישה, הוא הִשׂיא אותו. האיש הזה נולדו לו ילדים. מה יוכל לעשות [עכשיו]? ממי עוד יסחט כסף? במי עוד יפגע? [יש לו עכשיו] בית, ילדים. יֵשב בכלא וינטוש את אשתו ואת ילדיו? הלך ונעשה פועל בבית-המטבחיים, נושׂא גופות [של בהמות שחוטות לאכילה] על גבו ומוביל אותן לקַצב (אתה בוודאי ראית [מחזה כזה]: [בחור שנושׂא] על גַבוֹ גופת בהמה, והוא הולך ומוביל אותה). [יום אחד] כשהיה הולך, הלך בעקבותיו כלב. הכלב ראה גופת בשר, רצה לחטוף נתח ממנה. ואם אכן זה [הכלב] יחטוף ממנה, יאשימו אותו: איך זה לא נזהרת ממנו? הרי אין הוא אלא כלב! זה כל רגע [אומר לכלב]: "הוֹש!" וצועק עליו וממשיך ללכת, [אך הכלב] שוב הולך בעקבותיו. "הוֹש!" ושוב הולך בעקבותיו. התחיל לדבר עם הכלב. אמר לו: "אם תלך, מוטב; אם לא תלך, כי אז אלך אל המוכתאר שישׂיא אותך". הוא, הכלב, אך שמע נישׂואין, מיד ברח.
פַדּّ וֵיחִדּ שְלַאתִּי (אִ)טַّרַף מְכִּיִّעוּ, (אִ)תַּّעַדִּّיַّאתּ, מַא מְחַ'לִّי בֵּיתּ מְנִ-טַّרַף אִלְמַא (<אִלִّי מַא) טִ'וַّג'וּ. עַ'אחוּ קַאלוּ: אִדַ'א (i) דַּנִّשְתַּכִּי עְלֵינוּ בִּלְ-מַחְכַּמַה, הַאדַ'א יִטְלַע יִקְתִּל דְּמוּם. דְּחַ'לִّי נְע'וּח עִנְדִּ-לְמִחְ'תַּאר וְנִחְכִּילוּ בִּלִחְכִּיִّי. עַ'אחוּ לְّבֵּיתּ לְמִחְ'תַּאר קַיִّתְּבַּכּוֹן: חִ'לִّّצְנַא מִנّוּ. תַּעַדִּّיַّאתּ מַא תִּתְּוַצַّף. גַּאל: אַאנִי אַשוּפְלַה צַ'ארַה. בַּעַת' צַחְלוּ לְמִחְ'ת...Read more