מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)
מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן
מוקדש לזכרו
יודעים אתם, הסיפורים והמעשיות גם משעשעים וגם מלמדים דעת. אסַפר לכם סיפור, כיצד היו לפנים – הסיפור יפה – לפנים, כלומר בימי זקנינו, כשהיו רוצים ללכת מעיר לעיר, לא היתה לא רכבת ולא מכונית, היו הולכים מעיר לעיר או, רוכבים, במחילה מכבודכם, על פרֵדות או מפליגים בספינה. מכלל הדברים אסַפר לכם כמה הייתה אורכת נסיעה כזאת. המנוחה אִמי סיפרה לי, אמרה, כשהיו היא ואחותה קטנות, אִמן לקחה אותן, הלכה אצל משפחתה באל-מסַייב. אל-מסַייב כיום – שעה ברַכּבת, שעה שעה-ורבע מספיקים. היא מספרת, יצאו מבגדאד עם עלות השחר, הגיעו לאל-מסַייב ביום שישי בזמן שהמואד'ן [הכרוז הקורא לתפילה] משַבח. זה סיפור, ששמעתיו מן המנוחה אמי. עכשיו נשוב לסיפור שלנו. אלה, לפנים, היו מפליגים בספינה. יום אחד יצאה ספינה מעיר שקוראים לה אל-הִנְדִיִי. הִנְדִיִי זו קוראים לה גם טְוֵירִיג'. ובוודאי שמעתם את זה. בהנדיי זו קרה מקרה מאוד לא טוב. בתקופה שלפני שבּא פיצל, אחרי שנכנסו האנגלים, קמו הבדווים וכבשו את העיר. אחר-כך באו האנגלים, הביאו צבא וחזרו ונכנסו לעיר. אלה, כשנכנסו לעיר... כידוע, הצבא האנגלי היו בו סוגים סוגים. היו בו בורמאים, והיו בו סיקים, והיו בו הוֹדים. אלה משנכנסו לעיר, היו [שם בעיר] מִסכנים, יהודים, הלכו למניין ראשון לבית-הכנסת, היו מתפללים. ואלה היו חיילים סיקים. סיקים – אלה שמגַדלים שֹערם, אלה חזקים מאוד. והיהודים בעיר הזאת, בטוֵיריג', באל-הִנדִיִי, היו לבושים כמו הבדווים: יַשמַאע' [מטפחת ראש, כַּפייה] ועגאל [החבל שקושר את היַשמַאע']. סיקים אלה, כשנכנסו – בידם רובים ובהם כידונים. לאן נכנסו? לבית-הכנסת. אלה היו מתפללים, ו[הסיקים] התנפלו עליהם, חשבו שהם בדווים, ותקעו את הכידון בבטנם. באותו יום הרגו שבעה יהודים בבית-הכנסת, מסכנים. בכל-אופן הסיפור הזה לא מענייננו הוא. נספר עכשיו על הסיפור הזה של הנסיעה. יום אחד בעיר זו, בטְוֵיריג', איש אחד רצה לנסוע. ספינה עמדה להפליג והוא עלה עליה. הוא התמקח עם בעל הספינה. אמר לו: כמה תיקח ממני? נתן קְרַאן, בישליק, אינני יודע כמה, ועלה לספינה. הספינה הפליגה, הפליגה, הפליגה, עוד ועוד, עד שהגיעה לאל-כופה. כשהגיעה הספינה לאל-כופה..., בעל-הספינה הזה קוראים לו רב-חובל. רב החובל הזה אמר להם: הקשיבו, למשך שלוש ארבע שעות עלינו להוריד משֹא ולהעלות משֹא. לאֵלה הנוסעים אִתוֹ אמר להם: רְדוּ טַיילוּ בעיר, אִכלוּ שְתוּ, ואחרי שלוש שעות ארבע שעות בוֹאוּ. יצא אחד מאֵלה, יצא לטייל בעיר. כשיָצא, הלך בשוּק, שָתָה תה, אָכַל, שָתָה והחל לטייל ממקום למקום. הלך והלך והלך... עד שהגיע למסגד הגדול. ראה את המסגד גדול, הִתפלא. נכנס למסגד והתבונן: כאן צריח, כאן כִּפָּה, כאן אולם מרפסת, וכך... עד שהגיע לחדר מסוים. הוֹשיט ראשו – והנה הוא רואה [אנשים] יושבים, החדר פרוס בשטיח, ילדים יושבים ולומדים, והמורה שלהם יושב ומלַמד אותם. אלה, הבדווים, כפי שאתם יודעים, הלוא אינם יושבים על כסאות, אלא יושבים על הרִצפה, על שטיחים, ברגליים מקופלות [="ישיבה מזרחית"], והמורה שלהם גם הוא יושב (ברגליים מקופלות)... ויושב בחדר. זה בא ונכנס, ביקש רשות ונכנס פנימה. הוא מקשיב מה אומר המורה. באותה שעה היה המורה מלַמד אותם מתַי מתפללים, מן הבוקר עד הערב, מתי מתפללים. והנה, בין יתר הדברים, המורה, רגלו כאבה לו. רגלו כאבה לו - אינני יודע איזו מחלה בה - ואיננו יכול לקפל את רגלו, ונאלץ ליישר אותה. וכפי שאתם יודעים, זה כאשר... הלוא הילדים האלה, הלומדים אצלו, כמו בניו הם, איננו מתבייש מהם. והנה, כשלא ישב ברגליים מקופלות, היה מיישר רגלו ויושב. אך כאשר בא הזָר הזה, התבייש ממנו: לא נאה, הלוא איש זר בא, והוא יֵשב לפניו, כשרגליוֹ פשוטות ישר? זה לא מקובל. מה עשֹה? נאלץ לקפל רגליו. קיפל רגליו, אבל רגליו כאבו לו. המורה הזה היה מלמד אותם על זמנֵי [התפילה] ... מתי מתפללים. התחיל מלמד אותם, למשל: [תפילת] מנחה מתפללים בשעה תשע [לפי שעון] 'ערבי', כלומר אחר-הצהריים. [תפילת] מעריב מתפללים בשתים-עשרה 'ערבי', כלומר עם שקיעת השמש. [תפילת] שחרית – בשעה אחת ושליש 'ערבי'. הגענו לתפילת הבוקר. בבוקר, אמר להם, תפילת הבוקר היא בעת עלות השחר, לפני ש-..., כלומר עם בקיעת השחר ולפני זריחת השמש. זה, חברנו, שמע שכך הוא אומר, אמר לו: בבקשה ממך, רוצה אני לשאול אותך שאלה. אמר לו: אמוֹר, בני. אמר לו: אתה אומר, תפילת הבוקר – עם בקיעת השחר ולפני שתזרח השמש. עכשיו אני רוצה לשאול אותך: אם השמש זרחה לפני שעלה השחר, מה אעשה? המורה הזה קם ויישר את רגלו. הוא ישב קודם לכן ברגליים מקופלות ורגליו כאבו לו. יישר אותן ואמר לו: "יִתן לך אלוהים מנוחה, כשם שנתת מנוחה לי". מה הכוונה? כלומר, אדם זה לא שווה שמישהו יעריך אותו, לא שווה שמישהו יעשה לו כבוד. מעשה זה, אכן למדים אנו ממנו שאדם צריך להבין מה לדַבר ומה יוצא מפיו.
תְּעִעְ'פוֹן לִחְכִּיַّאתּ וְלִסְוַאלִף הַם תְּוַנִّס ןְהַם תְּעַלִّם עַקִל. אַחְכִּילְכִּם חְכִּיִّי, אַשְלֹן כַּאנוּ בִּלְאַוַّל, לִחְכִּיִّי חִלְוַה, בִּלְאַוַّל, יַעְנִי אִיַّאם גְ'דּוּדְּנַא, לַמִّן כַּאנוּ יְעִ'דּוֹן (i) יְעֻ'חוֹן מְנוּלַאיִי לוּלַאיִי, מַא כַּאן לַא רֵיל וְלַא תֹּמַבִּיל. כַּאנוּ יִמְשוֹן מְנוּלַאיִי לוּלַאיִי, לוֹ מְחִילַה יְעִ'כְּבּוֹן עַלַא דְּוַאבּ, לוֹ יְעֻ'חוֹן בִּסְפִינִי. מְנִגֻ'מְלַה אַחְכִּילְכִּם אַשְקַדּ כַּאנִתּ תְּטַוִّל הֵיכִּד' סַפְ...Read more