לאחיי מאיר וצבי מזרחי ז"ל
יום אחד אמרה אשת הרב לאישה: חכמתך אינה חכמתך, ממני היא.
ענה לה: הרי אני קורא בתורה, אנשים משחרים למוצא פי, אני שוחט ובודק, איך יתכן שהכל ממך נובע?
ענתה לו: הבה נתגרש וננסה. אתה תיקח לך אישה פשוטה ואני אמצא לי איש בור ועם הארץ.
התגרשו הרב ואשתו, כל אחד מהם הלך לדרכו. נשא הרב אישה צעירה והוליד ילד. התחתנה אשת הרב עם איש פשוט, בור ועם הארץ, עובד כפיים. בשובו מעמל היום מלוכלך ומאובק, ישב לשולחן וציווה עליה להגיש לו ארוחת הערב. אמרה לו, נטול ידיך ושוב לשולחן. למחרת שב האיש מעמל יומו, נטל ידיו וישב לשולחן. אמרה לו: ברך את הבורא בנטילת ידיים. למחרת, אחרי שנטל את ידיו ובירך, אמרה לו: הקב"ה בירך אותנו בלחם המונח לפנינו, ברך אותו ברכת "המוציא". כל יום למד האיש דבר חדש מפי אשתו. היא לימדה אותו תורה, הלכות ותיקון חצות, עד שהגיע לחכמתו של הרב, מי שהיה אישה הראשון.
הרב נשא אשה צעירה, שהיתה טרודה בגידול הילד, ובקשה שלא יפריע לה. היא לא איפשרה לו להתפלל או ללכת לבית הכנסת, עד שפסק ולא קרא עוד "קריאת שמע".
יום אחד פגשה האשה את מי שהיה בעלה הרב. שאלה מה עלה בגורלו ומהי מסקנתו. ענה לה, "מה אומר ומה אדבר, כל תורתי ממך היתה. לולא את, תורה לא היתה לי". כמאמר הבריות: אשה הורסת ואשה בונה.