בית סבתי היה בשורג'ה. שורג'ה הוא השוק הגדול בעיר העתיקה. [היה לנו] בית ענק, היה בו מקווה. המטבח היה למטה עם שטח ענק שהיו בונים בו בחג הסוכות סוכה, והיו מזמינים את כל השכנים. חדרי השינה היו למעלה. כל ילד שהתחתן נשאר בבית של סבתא, והיה לו חדרו עם משפחתו. כך גם אבי נשאר אחרי נישואיו, נולדו שם שאול אחי ושתי אחיותיי בלאנש ואבלין. אבי בנה בית בבטאויין עם אחיו ששון. הם בנו בית דו-משפחתי ועברנו לשם.
[...]
המשפחה של אבי, משפחת עינצ'י - פירוש השם עינא הוא זכוכית, ויטראז'ים, מראות. היה להם מפעל ענק של זכוכית, והם היו מציירים ויטראז'ים. סיפרו שאת עבודת הוויטראז'ים בחלונות ארמון המלך, המפעל של המשפחה עשה. לכן כל החלונות בבית סבתי היו מצוירים בוויטראז'ים. האומנות במשפחתנו עדיין קיימת. יש לי בן דודה צייר בין-לאומי מאוד מפורסם, יושב בצרפת, שמו מרדכי מורה. כל ילדיי מציירים.
אבי היה מוחצן, שונה מיתר אחיו. הוא התאהב בזמרת, זה היה אסון למשפחה. היחס לזמרות בעירק היה שונה, לא כמו כאן שמתייחסים לזמרת כמו למלכה. זמרת בעירק הייתה כמו פרוצה, סליחה על המילה. משפחתו של אבי היתה אובדת עצות, מה עושים עם הנער הסורר. הוחלט שרק נישואים יכולים ליישב את דעתו. אימי נולדה בבחריין והייתה שם עד מות אביה. אחיה הגדול ראובן היה בבגדאד. הוא היה עשיר גדול, הביא אותה אליו לבגדאד. הוא היה שכן של בית סבתא. גגות הבתים היו צמודים כך שאימי בת ה-14 יכלה לצפות באבי מהגג. היא התאהבה בבחור יפה התואר בן ה-17 וחצי. אימי בת ה-14 הייתה יפהפייה עם צמות קלועות בד'פאייר. ד'פאייר זה סרטים מזהב שדודי קנה לאמי. סבתא שמה עין על אימי שהייתה ממשפחה של רבנים מקובלים, והלכה לבקש את ידה מדודי, וכך חיתנו שני ילדים - ילדה בת 14 וילד בן 17 וחצי. קשה לומר שחייהם היו דבש. היו הרבה מריבות כי אימי הייתה אישה דעתנית עם אופי עצמאי. היא לא הייתה מוכנה להוריד ראש כמו שציפו מאישה בבגדאד. כאמור, היא הייתה ממשפחה טובה. מספרים שהייתה לה סבתא רבתא ושמה אסנת. היא הייתה מאוד מפורסמת, קראו לה אסנת הנביאה. היא הייתה נשואה לרב גדול שניהל ישיבה גדולה, ועם מותו המשיכה לנהל את הישיבה. בין יתר מעלותיה, היא הייתה משוררת, כתבה שירים. אחותי אמירה משוררת מפורסמת. חקרו את שיריה באוניברסיטה ואת שיריה של אסנת ומצאו דמיון רב בתוכן.