היה למשל, היה הגדה, מה שמו פסח, היה פסח, היה ממש מיוחד. היינו כולנו, גדולים וקטנים היו עובדים, מנקים, מסדרים, ורוחצים את המקומות איפה שהייתה חיטה, והכול מתרחץ מתנקה. והיו מכינים את החיטה, טוחנים, טוחנים את החיטה בכשר, וממנו היינו עושים את המצות. לא היינו קונים מצות, לא היה כמו שפה נמכרות המצות, כמו שהיו עושים, קונים אותן מוכנות, לא היו מוכנות, היינו עושים אותן בידיים שלנו.
היינו לוקחים את הכלים, והיה בית, בית המאפה, היה בית המאפה שהיה עושה רק לחם ועוגיות. היו הולכים לבית המאפה וסוגרים איתו מתי יבואו, כל משפחה הייתה הולכת עם המשפחה שלה עם הילדים של בית הספר, כדי שכולם יעבדו וכולם היו מכינים את המצות, ומהר היו מכינים, מכינים את בית המאפה, מנקים אותו ומכינים את המצות. כל משפחה הייתה עושה כך. יש ימים שיש שתיים או שלוש משפחות, ויש ימים שיש יותר או פחות, לפי האנשים, הבנות המשפחה, המשפחה, יש קטנה יש גדולה. למען האמת, אבא וסבא לא היו אוכלים מצות רגילים (כך במקור) כמו שהיינו אנו אוכלים, היו אוכלים של מצה שמורה, מה היא מצה שמורה? בזמן שהיו מאגדים, המוסלמים מאגדים את החיטה, מביאים להם אלומות אלומות, מביאים אותם ומעלים אותם בבית שלנו למעלה, שם נקי ושקט, היו שמים את האלומות ההן שם, עד שהיו מתייבשות. משהיו מתייבשות היה בא המוסלמי, בא נקי, בא ומתחיל לחבוט בהם מנער אותן, עד שהייתה יוצאת החיטה, יוצאת החיטה נקייה. איפה היו מחביאים אותה עד שיגיע פסח? היו מחביאים אותם בקערות גדולות בקערות של חימר, של חימר, עשויים מחימר ככה חביות גדולות. היו ממלאים בהן שם חיטה, וסוגרים ומחביאים אותו, ככה יסגרו אותו, עד הזמן שהיו עושים אותו. מתי היה עושה אבא? מתי היה עושה? טוחנים אותה.
הייתה לנו משרתת, הייתה לנו משרתת, והיא הייתה איתנו בבית בזמן שהייתה עובדת אצלנו, היא והילדים שלה ובעלה. משרצו להוציא את החיטה, היא יושבת, והיו מביאים ריחיים ריחיים, ריחיים בעברית, ריחיים, חוצים אותה, מנקים אותה, ויושבת וטוחנת ככה בריחיים. היא טוחנת ואנחנו רואים אותה, מתבוננים בה, איך היא טוחנת יאללה יאללה יאללה יאללה יאללה יאללה יאללה את החיטה כולה. ובזמן הזה הכול נקי הכול על סדינים לבנים, שום דבר לא עובר אליהם, הכול שמור כדי שלא יגיע אליהם שום דבר של של חמץ [...] ומתי היה נעשה? אבא, ערב החג, היום של הבוקר של בדיקת חמץ. נגיד בדיקת חמץ היום, נגיד בדיקת חמץ הייתה ביום חמישי, ביום שישי בצוהריים הוא היה הולך, הוא והתלמידים של בית הספר של תלמוד תורה, ואנשים המבוגרים. דודה שלי הייתה בוררת בוררת נותנת להם, יאללה יאללה יאללה, ומרדדים ומרדדים מהר אחד אחד. היו עושים לא רק שמונה עשרה דקות, פחות משמונה עשרה דקות היה עולה, יאללה. זה היה מנהג אבא וסבא.