היה לנו בית היה לנו בית גדול, גדול גדול, שהיו בו שתי קומות, היה לנו למטה ולמעלה, והייתה לנו דלת הבית לא כמו אלה הדלתות, אלה הדלתות של עכשיו. הייתה דלת הבית, היו לה שתי דלתות, היו צריכים שני אנשים כדי לפתוח אותן, ושני אנשים כדי לסגור אותן, נסגרות כך, והיו הדלתות כבדות וטובות. ובבית שלנו, באמצע הבית, עשוי עץ של לימון, של לימון, תפוזים, באמצע הבית. החדר של אימא, החדר של סבתא, החדר שלנו, החדר של הילדים, החדר של הבנות, והמטבח, ומי שרוצה לעלות למעלה, עולה למעלה, הבית גדול מאוד. היו האנשים של קלעה כולם, היו באים לבית שלנו, אנחנו היינו ידועים, משום שסבא שלי בטוב ולא חסר לו, היו לו הרבה עסקים, שהיה עושה עם המוסלמים, מחוץ, מעבר לקלעה, קלעה, והאנשים שגרים מעבר לקלעה, מוסלמים שהיו חורשים, שחורשים [...] מגדלים בהמות, ועושים את כל זה, הכול, וסבא שלי היה שותף איתם, הוא היה נותן להם כסף, והם היו עושים את כל זה, והיה איתם. לא הייתה שנאה, היינו בטוב חיינו בטוב, כך היה סבא שלי שלקח קופסה של העניים.

כאשר נולדתי ורצו לתת לי שם, קראו לי תמר. ואימא, השם שלה תמר, ואימא לא היו קוראים לה תמר, היו קוראים לה תמו. וכאשר קראו לי והביאו אותי לאימא, סבתא שלי, מגרמה, אמרה: "להם איזה שם נתתם לה?". אמרו לה: "תמר". אמרה: "אוווו חס וחלילה, אימא שלה תמר, אימא שלה תמר, למה קראתם לה תמר?". החזירו אותי לאבא כדי שיברך אותי. הסבתא השנייה של אימא של אבא, אמרה להם: "אני שמעתי שם יפה בקזבלנקה ועכשיו תתנו לה את השם הזה, השם שלה פורטינה, קראו לה פורטינה". קראו לי פורטונה, ונשארתי פורטונה.

פורטונה: היינו צמים תשעה ימים (תשעה באב), בתשעה הקטנה ובתשעה הגדולה (צום תשעה באב), והיינו צמים צום גדליה, ואנו צמים את הצום של סתינה אסתר (תענית אסתר), ואנו צמים כיפור, את הצומות כולם היינו צמים, והיה לאבא עליו השלום היה, היה, הוא היה צם יום שני בראש חודש הוא צם, בראש חודש הוא צם. הגיע זמן מסוים במה שמו שצמים שני וחמישי, שובבים (שובבי"ם – 6 השבועות של קריאת 6 הפרשות הראשונות של ספר שמות – יש שנהגו לצום בזמן זה), הוא צם ככה שוב פעם שובבים, כל שני וחמישי ארבעה שבועות, ארבעה או שישה שבועות, שישה שבועות היה צם ככה. אחרי כול זה היה צם שתייה, כל זה היה אומר לנו, היינו אומרים לו, למה אתה טורח כך ואתה צם ורזית וכל זה? הוא לא היה רזה הוא היה ברוך השם היה בריא, תמיד היה בסדר אבא, אומר לנו, הצומות האלה שאני צם, מכסים על עם ישראל מגינים על עם ישראל ועל המשפחה על כל אלה שהם לא זה, אז הם מגינים על המשפחה.

היינו הולכים, היינו לובשים, מחכים לאימא מתי תתפור לנו את השמלה שנלבש ביום כיפור. לא היינו לובשים כל יום כמו שעושים כאן, כל יום שני וחמישי מעצבים ולובשים. לא נשאר שום הדר, היה הדר היו לובשים מעצבים לנו את הבגדים שלנו, את השמלות, מחג לחג. היינו מחכים לחג בשמחה, עכשיו החג מגיע אין בו שום שמחה. אבל בזמן ההוא הייתה שמחה, היינו מחכים לחג מתי יבוא כדי שנלבש בגדים חדשים, ננעל נעליים חדשות. אז היינו מתלבשים והולכים מבית כנסת לבית כנסת, נראה ונשמע את בתי הכנסת כולם.

 איך שהיינו מגיעים, היינו הולכים לבית הכנסת. וכאשר היה מתקרב סיום התפילה של יום כיפור, עם ערב, היינו באים הביתה, לוקחים סל ושמים בו נעליים של המשפחה, של אבא, של האחים שלי, של סבא, של המשפחה כולה, ששייכים לבית, עושים אותה, ואנחנו הולכים יושבים ומחכים להם.

משמסיימים את התפילה, אנחנו פוגשים אותם ונותנים להם את הנעליים כדי שינעלו אותן, משום שהם היו הולכים יחפים. יום כיפור הגברים היו הולכים יחפים, לא היו נועלים נעליים.

אז ככה היינו עושים, כך היה יום כיפור, היה יום כיפור היינו אוכלים לפני לפני שנצום. היינו אוכלים קוסקוס עם עוף, עופות שמביא, ששוחטים, היו שוחטים, היו שוחטים כפרות. ואם היא בהיריון, היו עושים לה שלוש כפרות, אולי זה בן אולי זה בת ושלה. ואנשים שהם היו מכובדים כמו סבא, אבא שלי, היו לו שני שמות, גם הוא היה היו עושים לו שתי כפרות. היו שוחטים כדי שיאכלו, והיתר היו מחלקים לעניים, לאנשים שאין להם, של אלמנות, של יתומים שאין להם אפשרות.

פורטונה: ואנחנו, התחלנו להתכונן כדי שנבוא לישראל. לא היה בזמן ההוא עלייה חופשית, בסתר, בגניבה צריך לצאת, יצאנו מהבתים שלנו בגניבה, השארנו את הבגדים שלנו, השארנו דברים, השארנו רהיטים, השארנו כל דבר. הבאנו את הבגדים שנלבש, והבאנו דברים שאנחנו צריכים לאכול בהם, של אוכל, וסבון, כדי שנתחיל עד שנראה איך היא ישראל. ונתנו, נתנו המון מתנות לאלה שירשמו אותנו כדי שנבוא לישראל, רק, רק שייקחו אותנו לישראל, ואני הייתי, בזמן הזה, בהיריון עם תאומים זאת שאמרה לי שיהיו לי תאומים באמת היו לי תאומים. והייתי רזה, ככה קטנה, רזה, והבטן שלי הייתה גדולה בגודל כזה בשני ילדים. ובאנו, באנו למה שמו, לצרפת, הגענו לצרפת, שמונה ימים שהיינו במה שמו, הגענו לצרפת. צרפת, קיבלו אותנו בשער, בסנדרינאז', שם היו עושים (מבשלים) להם אוכל, מסדרים (תא יסדרו) להם פח אחד, בגודל כזה, שמים שם עגבניות ופלפלים, ומבשלים בלו בלו בלו בלו בלו בלו וממלאים ככה בקערות, ונותנים להם, ונותנים להם חצי כסף או כסף, שישלחו למשפחות. ואנחנו היינו עדיין קטנים, עדיין עזיזה מהאירוסין עדיין ארוסה [...] טוב. הכסף שהבאנו איתנו, היה הולך בעלי לשוק, היה חוצה את הכביש, הולך לשוק, וקונה בכסף גבינה וחמאה, ככה היינו אני והוא, ככה היינו חיים.

שבת, שבת הייתה שבת, אימא, שקט ונחת רוח שומעת את בית הכנסת, בית הכנסת שהיה אצלנו היו שומעים אותם מתפללים, היינו הולכים לראות את המשפחה. הייתה המשפחה כולה הייתה גרה במקום אחד, כאן (בישראל) עכשיו אחד גר כאן אחד גר שם, אבל אצלנו במרוקו יש את הבית של המשפחה, הילדים שלה והאחים שלה והקרובים שלה, כולם,  היו גרים אחד ליד השני. היינו הולכים לשאול לשלומם, הם היו באים לשאול לשלומנו ורואים אותם. ומשנגמר בית הכנסת היינו הולכים להביא, מי שלא הייתה לו עבודה היה הולך לילדים שלו ומי שהייתה לו עבודה היה הולך לעבודה מביאים את החמין מהטאבון. יום שישי היינו מכינים חמין טוב גדול ולוקחים אותו לטאבון, הטאבון הוא בית מאפה שהיינו שמים בו. ביום שישי שמים שם סוגרים הכול ומבשלים את החמין, ובעל הטאבון מכיר את הסירים של כל אחד, כל משפחה הוא מכיר את שלה. כל זה עכשיו בקלעה שמכירים, אבל קזבלנקה הייתה גדולה, היו מעורבבים מוסלמים יהודים ונוצרים, אבל בקלעה ובמרכש היו אנשים אחד מכיר את האחר.  בבית הכנסת הייתה תיבה של בית הכנסת, והיה היה כמו איך קוראים לו, כמו חלון גדול קמור, כמו ששמים שם את הספר תורה, מכניסים לשם את הספר תורה ובווילון וכתוב עליו יפה, היו פותחים ומוציאים את הספר תורה כדי שיעלה הספר כדי שיקראו בו, ומרגע שמסיימים מחזירים אותו. וספסלים מסביב הכול מסביב ספסלים, יושבים, כדי שישבו אנשים, היו כולם יושבים, והיו קוראים שוב.  היה בית הכנסת הגדול היו מתפללים בו בשבת ובחגים, ובבית הכנסת הקטן היו מתפללים בחול, וזה, בית הכנסת הקטן היו קוראים תלמדה של בית רבן (לימודי ילדים) היו לומדים בבית הכנסת הזה.

אבא היה תלמיד חכם והיה קורא את הזוהר, בבית שלנו היה זוהר (קריאה בספר הזוהר) תמיד, שלוש פעמים בשבוע, היה נקרא הזוהר. ואבא שלו, הסבא שלי, גם הוא היה חסיד של רבי שמעון, שקורא את הזוהר. דוד שלי היה מה שמו רבי מרדכי, מרדכי וענונו. כיבדו אותו היו עושים לו אדיבות, מכבדים אותו, כי היה גדול בקלעה, של המקום, והייתה בידיו קופסה של קופסא כמו שמחזיקים, כי שם לא היה ביטוח לאומי, אם מת מישהו ביטוח לאומי משלם לו, מגדל את הילדים וכל זה, אין את זה שם, היה שם קופסת של הקדיש, אומרים הקופסה של הקדיש. והוא היה מחזיק את הקופסה של הקדיש, סבא שלי, והיה נותן לאלמנות וליתומים ואנשים שלא היה להם בשביל לחיות, היו עניים. והיו, הוא היה מחזיק, אותם מחזיק את האנשים של העיר, שהיינו חיים. ואחרי שמת, הסבא שלי, אבא לקח את המקום שלו וגם הוא ממשיך בצורה הזאת. אבא, מה שמו, שלום, רבי שלום וענונו ושלום יהודה, קראו לו רבי שלום יהודה וענונו, זה אבא שלי. הוא למד מאז שהיה קטן, למד בקלעה, ומרגע שגדל קצת, אבא שלו לקח אותו ללמוד במרכש בתלמוד תורה, למד בתלמוד תורה, ולמד בישיבה, וגדל, והיו לו 18 שנים התחתן, ואיך התחתן התחיל לעשות מילה (מוהל), עשה מילה מגיל 18 שהוא היה, עד שנפטר ב-84 היה לו 84 הוא נפטר. אבא היה עושה "שישה ימים" היה צם שישה ימים, לא היה אוכל. יום שבת היה מקבל את הארוחה והיה נח, היה קורא, כמובן מה שהוא היה צריך לקרוא, היה קורא, ומשהיה מסיים לקרוא היה עושה סעודה שלישית, בשבת הזאת לא היה עושה סעודה שלישית, היה שותה כדורים כדי לנקות את הבטן שלו, שלא יהיה בה דבר. והיה צם שישה ימים, יום שבת אחרי צאתה, יום ראשון, יום שני, יום שלישי, יום רביעי, יום חמישי, יום שישי עד הערב כאשר היה פותח את הצום. לא אוכל בערב, לא מעשן, לא שותה, כלום, שום דבר לא היה שם בפה שלו. היה מתפלל האנשים של קלעה כולם, כולם היו באים אלינו, היה לנו הבית שלנו גדול, יש בו למעלה ולמטה. והיו באים האנשים כולם, קטנים, גדולים וזקנים, כולם היו באים לשמוע את התפילה שלו, ואיך שהוא היה מתפלל, ואחרי שהוא מתפלל פותח את הצום. נכנס הוא נכנס לחדר שלו לפתוח את הצום, ובזמן הזה האנשים היו שותים בסעודה, טועמים את הסעודה שלו, ואחרי כל זה היו באים עוד פעם אליו כדי שיברך אותם, והיה כמו איזה מלך, הפנים שלו אדומים, היו נותנים אור מרוב היופי שהיה עליו, והאור שיצא מפניו בהדר, היה עליו את ההדר של התורה. וככה היה חי עד שהגענו לכאן, וכאן נפטר עליו השלום. בקלעה היה לנו תלמוד תורה, היו קוראים הילדים, היו קוראים בתורה, והבנות היו לומדות תפירה או היו לומדות קליעה. וככה הילדים מרגע שגדלו הולכים למרכש עוברים עושים בחינות כדי שיתקבלו יחזרו גדולים, יחזרו תלמידי חכמים. וככה חוזרים לכפרים, מגדילים את התורה ויגדילו את הלימודים.

פורטונה: אימא שמה תמר, והייתה אימא צדיקה, הייתה יראת שמיים שלה כמו, כמו איזה איש שקרא תורה. כאשר הייתה עומדת, השם שדי, וקוראת כמו, קוראת בערבית כמו שהיא קוראת בעברית. והייתה אישה, אישה שהייתה אוהבת שלום, הייתה עושה שלום לאנשים, עושה שלום בין אנשים, לא לוקחת לא אומרת, חס ושלום, לשון הרע, זאת אמרה וזה אמר לא תגיד, מה שאת, מה שאמרת אתה נשאר שם, מה שאמרה זאת נשאר שם, לא מחסירה ולא מוסיפה. והייתה צדיקה המון, ובאחריתה לא נשארו אנשים מקובלים, והיא הייתה מקובלת והיתה [...] אשריה. ונפטרה עם הזיכרון שלה, אנשים באו לראות אותה ששמעו שהיא עומדת להיות נפטר, באו כדי לשאול אודותיה (להתעניין בשלומה), והיא יודעת, כל אחד היא אומרת לו את השם שלו, כל אחד, היא בירכה אותו עם הברכה שהוא צריך. ולבסוף, הנולד על ידיה, הראשון,  הילד הראשון שנולד על הידיים שלה, בא כדי לראות אותה, וראתה אותו, וביקשה עליו, ואני שאלתי אותה, אמרתי לה: "אימא, מי הוא זה?" אמרה לי: "זה? לוי, שנולד בידיים שלי", וזה היה הסוף שלה, ולא הוסיפה לדבר עוד, נפטרה, עליה השלום. אימא, מרוב הזכות שהייתה צדיקה וצנועה, אם היינו תופרים לה שמלה חדשה או חליפה חדשה, לא הייתה לובשת אותה ויוצאת איתה כך, צריכה הייתה לשים עליה שאל, היה לה איזה שאל אחד, עשוי במיוחד, שקנתה במיוחד, הייתה מתכסה בו, היינו אומרים לה: אימא, למה? השמלה יפה, הייתה אומרת לי: "לא, יראו אותי נשים ותבוא איזו אחת שתראה אותי, מסכנה שאין לה, שתקנא בי, ונכאיב לה את הלב שלה? לא, שלא יביטו בי כאילו שאני יותר טובה מהם, אני לא יותר טוב מהם, כמוני כמו כל האנשים", והייתה מתכסה כך כדי לא להראות את עצמה ליד האנשים מרוב הצניעות שלה והזכות שלה, שהייתה צדיקה וצנועה.

המקווה היה בבית שלנו המקווה. מקווה של הכפר כולו, של המלאח של היהודים, היה בבית שלנו. הבית שלנו היה הרבה, של הנשים של הנשים, הגברים היו הולכים לנהר, היו הולכים לנהר, הגברים היו הולכים לנהר. הנשים, היה אצלנו המקווה בבית. היה אצלנו המקווה בבית, והיו באות הנשים בערב, בלילה, איתן אישה גדולה, מקווה היה פתוח, לא היה מי שיסגור אותו, היה פתוח. היו נכנסים מפתח הבית, לא היינו רואים אותן. הייתה כניסה אחרת, היו נכנסות, הולכות למקווה, טובלות ומברכות, ויוצאות ולובשות את הבגדים שלהן וילכו לדרכן. אבל למען האמת, הייתה איתן אחת, הן לא היו באות לבדן, הייתה באה איתן אחת כמו שאומרים כאן בלנית, שם גם היא הייתה בלנית, מלמדת אותה, לא יושבת תמיד, לא יושבת שם תמיד. כמו עכשיו, מישהי שרוצה ללכת, אומרת לה: "אני רוצה ללכת למקווה, כדאי שתהיה מוכנה איתי", אז באה מוכנה איתה, באות עוד שתיים שלוש ביחד טובלות והולכות להן לדרכן. היו עושות עוגיות עושות ריבות ריבות, היו עושות כל מיני דברים מתוקים, מתוק, ויש בזה סגולה כדי שיהיה מתוק ובאה, ומביאים את הכלה, ומקלחים אותה, כל אחת, כל אישה הולכת לרחוץ אותה, כל אישה רוחצת אותה ומסרקת אותה, כדי שכולן יגעו בה, זה מצווה מהכלה לעשות לה. כל אישה שיש בה סגולה שיקרבו אותה וירחצו לה, מצווה טובה. היו מקלחים אותה ומוציאים אותה רוקדים ושרים, שרים לה שירים, ורוקדים לה, ולוקחים אותה לבית שלה בשקט, ישנה בין אבא שלה לבין אימא. עד הזמן למוחרת, היא הולכת לנוח בבית של בעלה. עושים, היו עושים שבעה ימים, היו עושים את השמחה, לא לילה אחד כמו כאן וזהו, היו שמחות, שבעה ימים מלאים, איך שמתחילים עד שמסתיימים שבעה ימים. והם, כל ערב עושים שמחה. והיו עושות לנו הילדות הקטנות והנערות, היו עושות לנו "סבוקה" נקראת נדנדה, כמו שיש נדנדות בזה נדנדה "סבוקה", היינו יושבים בה עם הכלה, פעם הכלה, פעם חברה שלה, פעם אחותה, פעם, באים ושרים, ושרים, הגדולים היו שרים לנו.