פורטונה: אימא שמה תמר, והייתה אימא צדיקה, הייתה יראת שמיים שלה כמו, כמו איזה איש שקרא תורה. כאשר הייתה עומדת, השם שדי, וקוראת כמו, קוראת בערבית כמו שהיא קוראת בעברית. והייתה אישה, אישה שהייתה אוהבת שלום, הייתה עושה שלום לאנשים, עושה שלום בין אנשים, לא לוקחת לא אומרת, חס ושלום, לשון הרע, זאת אמרה וזה אמר לא תגיד, מה שאת, מה שאמרת אתה נשאר שם, מה שאמרה זאת נשאר שם, לא מחסירה ולא מוסיפה. והייתה צדיקה המון, ובאחריתה לא נשארו אנשים מקובלים, והיא הייתה מקובלת והיתה [...] אשריה. ונפטרה עם הזיכרון שלה, אנשים באו לראות אותה ששמעו שהיא עומדת להיות נפטר, באו כדי לשאול אודותיה (להתעניין בשלומה), והיא יודעת, כל אחד היא אומרת לו את השם שלו, כל אחד, היא בירכה אותו עם הברכה שהוא צריך. ולבסוף, הנולד על ידיה, הראשון, הילד הראשון שנולד על הידיים שלה, בא כדי לראות אותה, וראתה אותו, וביקשה עליו, ואני שאלתי אותה, אמרתי לה: "אימא, מי הוא זה?" אמרה לי: "זה? לוי, שנולד בידיים שלי", וזה היה הסוף שלה, ולא הוסיפה לדבר עוד, נפטרה, עליה השלום. אימא, מרוב הזכות שהייתה צדיקה וצנועה, אם היינו תופרים לה שמלה חדשה או חליפה חדשה, לא הייתה לובשת אותה ויוצאת איתה כך, צריכה הייתה לשים עליה שאל, היה לה איזה שאל אחד, עשוי במיוחד, שקנתה במיוחד, הייתה מתכסה בו, היינו אומרים לה: אימא, למה? השמלה יפה, הייתה אומרת לי: "לא, יראו אותי נשים ותבוא איזו אחת שתראה אותי, מסכנה שאין לה, שתקנא בי, ונכאיב לה את הלב שלה? לא, שלא יביטו בי כאילו שאני יותר טובה מהם, אני לא יותר טוב מהם, כמוני כמו כל האנשים", והייתה מתכסה כך כדי לא להראות את עצמה ליד האנשים מרוב הצניעות שלה והזכות שלה, שהייתה צדיקה וצנועה.