שבת, שבת הייתה שבת, אימא, שקט ונחת רוח שומעת את בית הכנסת, בית הכנסת שהיה אצלנו היו שומעים אותם מתפללים, היינו הולכים לראות את המשפחה. הייתה המשפחה כולה הייתה גרה במקום אחד, כאן (בישראל) עכשיו אחד גר כאן אחד גר שם, אבל אצלנו במרוקו יש את הבית של המשפחה, הילדים שלה והאחים שלה והקרובים שלה, כולם, היו גרים אחד ליד השני. היינו הולכים לשאול לשלומם, הם היו באים לשאול לשלומנו ורואים אותם. ומשנגמר בית הכנסת היינו הולכים להביא, מי שלא הייתה לו עבודה היה הולך לילדים שלו ומי שהייתה לו עבודה היה הולך לעבודה מביאים את החמין מהטאבון. יום שישי היינו מכינים חמין טוב גדול ולוקחים אותו לטאבון, הטאבון הוא בית מאפה שהיינו שמים בו. ביום שישי שמים שם סוגרים הכול ומבשלים את החמין, ובעל הטאבון מכיר את הסירים של כל אחד, כל משפחה הוא מכיר את שלה. כל זה עכשיו בקלעה שמכירים, אבל קזבלנקה הייתה גדולה, היו מעורבבים מוסלמים יהודים ונוצרים, אבל בקלעה ובמרכש היו אנשים אחד מכיר את האחר. בבית הכנסת הייתה תיבה של בית הכנסת, והיה היה כמו איך קוראים לו, כמו חלון גדול קמור, כמו ששמים שם את הספר תורה, מכניסים לשם את הספר תורה ובווילון וכתוב עליו יפה, היו פותחים ומוציאים את הספר תורה כדי שיעלה הספר כדי שיקראו בו, ומרגע שמסיימים מחזירים אותו. וספסלים מסביב הכול מסביב ספסלים, יושבים, כדי שישבו אנשים, היו כולם יושבים, והיו קוראים שוב. היה בית הכנסת הגדול היו מתפללים בו בשבת ובחגים, ובבית הכנסת הקטן היו מתפללים בחול, וזה, בית הכנסת הקטן היו קוראים תלמדה של בית רבן (לימודי ילדים) היו לומדים בבית הכנסת הזה.