כיפור: מנהג כפרות, לבוש וסעודה מפסקת

שם הדובר/ת: 
פורטונה עמר
מגדר: 
אישה
עיסוק: 
חקלאית
גיל בעת התיעוד: 
86
שנת עלייה לארץ: 
1952
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
תיעוד: 
יעל וקסלר ואליאסף עמר
מועד התיעוד: 
2022
תִרגום: 
משה שטרית

תרגום: 

היינו הולכים, היינו לובשים, מחכים לאימא מתי תתפור לנו את השמלה שנלבש ביום כיפור. לא היינו לובשים כל יום כמו שעושים כאן, כל יום שני וחמישי מעצבים ולובשים. לא נשאר שום הדר, היה הדר היו לובשים מעצבים לנו את הבגדים שלנו, את השמלות, מחג לחג. היינו מחכים לחג בשמחה, עכשיו החג מגיע אין בו שום שמחה. אבל בזמן ההוא הייתה שמחה, היינו מחכים לחג מתי יבוא כדי שנלבש בגדים חדשים, ננעל נעליים חדשות. אז היינו מתלבשים והולכים מבית כנסת לבית כנסת, נראה ונשמע את בתי הכנסת כולם.

 איך שהיינו מגיעים, היינו הולכים לבית הכנסת. וכאשר היה מתקרב סיום התפילה של יום כיפור, עם ערב, היינו באים הביתה, לוקחים סל ושמים בו נעליים של המשפחה, של אבא, של האחים שלי, של סבא, של המשפחה כולה, ששייכים לבית, עושים אותה, ואנחנו הולכים יושבים ומחכים להם.

משמסיימים את התפילה, אנחנו פוגשים אותם ונותנים להם את הנעליים כדי שינעלו אותן, משום שהם היו הולכים יחפים. יום כיפור הגברים היו הולכים יחפים, לא היו נועלים נעליים.

אז ככה היינו עושים, כך היה יום כיפור, היה יום כיפור היינו אוכלים לפני לפני שנצום. היינו אוכלים קוסקוס עם עוף, עופות שמביא, ששוחטים, היו שוחטים, היו שוחטים כפרות. ואם היא בהיריון, היו עושים לה שלוש כפרות, אולי זה בן אולי זה בת ושלה. ואנשים שהם היו מכובדים כמו סבא, אבא שלי, היו לו שני שמות, גם הוא היה היו עושים לו שתי כפרות. היו שוחטים כדי שיאכלו, והיתר היו מחלקים לעניים, לאנשים שאין להם, של אלמנות, של יתומים שאין להם אפשרות.