דוד: כשהלכתי ללמוד בטנזה למדתי שם איזה ארבע שנים, שלוש או ארבע שנים, לא זוכר, גמרתי את התיכון וחזרתי לפאס. כשחזרתי לפאס התחלתי לראות, רציתי לדעת כל דבר איך הוא עובד, והייתי שואל אנשים על הוועד הקהילתי, "איך חיים האנשים האלה שלא עובדים, כמו כנפו לא עובד, איך הוא חי?" אז היו עונים לי, שהוועד הקהילתי נותנים לו כל חודש בחודשו, נותנים לו סכום קטן שהיה חי מזה. זה היה קצבה חודשית, מה שנקרא, קצבה חודשית, היו נותנים לו. הייתי ערני/סקרן ורוצה לדעת כל דבר וכל דבר איך הוא עובד. ואם היה אחד חולה, הייתי אומר "זה מסכן אין לו במה להביא זה", לא היה לנו קופת חולים, אבל, בפאס הייתה לנו קופה אחת, היו קוראים לה קופת חולים היה טפיטל שהיה דואג לאנשים האלה שחולים ואין להם יכולת לרכוש תרופות. הקופה הזאת, הוועד הקהילתי היו עוזרים. או אם מישהו הייתה לו מחלה קשה, מהקופה הזאת היו מביאים לו רופא, בדרך כלל היו מביאים רופא יהודי, יהודי היה עושה, לא היה גובה מהם סכום גדול, היה עושה להם מחיר טוב כשמביאים רופא יהודי. וככה, הייתה איזה קרן, קפיטל, קראו לה עזרת דלים. זה כמו, כמו שאנחנו אומרים פה בישראל לשכת הסעד, זה קופה שהייתה עוזרת לאנשים שלא היה להם, שהיו עניים באמת. לא היה להם, היו נותנים להם. אז קופת חולים, עזרת דלים וכמובן בפסח, קמחא דפסחא. ערב פסח, כמה שבועות לפני פסח היה בדרך כלל היינו מתחילים מפורים, היה עולה שליח ציבור לתיבה, או הפרנס של הבית כנסת. היה עולה וזה, ואומר אחינו, עכשיו החג בפתח ועכשיו תפתחו ליבותיכם ולתרום לקופה של פסח של קמחא דפסחא. אנשים היו מנדבים כסף לקמחא דפסחא. העשירים ובעלי היכולות, אלה היו עוזרים למעוטי יכולת, אלה שאין להם, וכך התנהלה הקהילה, וברוך ה' אף אחד לא היה הולך לישון בלילה רעב בלי אוכל. הרווחה היו מטפלים בכל אחד ואחד לפי הדרישה שלו, לפי הצריכה שלו, לפי מה שהוא זקוק.