דוד: כשהיינו ילדים, ברור שלא הייתה לנו טלוויזיה ולא היה לנו, אפילו רדיו בקושי היה לנו רדיו קטן היינו שומעים בו חדשות. בעיקר חדשות מארץ ישראל. המשחקים שהיינו משחקים כשהיינו ילדים, היינו משחקים אותם רק בחוץ. היינו מה שנקרא בעברית "תופסת", או מחבואים, ואחר כך לחפש איפה היינו, מחפשים אותנו איפה אנחנו מתחבאים. או שהיה לנו איזה משחק אחד שקראו לו "דיליברה", זה משחק כולו של ריצה. היו שלושה או ארבעה חופשיים, לא היו עם הקבוצה, ואחד היה צריך ללכת לתפוס אחד מהשלושה או ארבעה שהיו משחקים איתנו, אבל הם בורחים ואנחנו רצים אחריהם עד שהיינו תופסים אותם ומביאים אותם למקום איפה שהיינו משחקים. ושם היה עושה יד על הקיר ויד על... היה אחד שומר כדי שלא יבוא אחד לשחרר אותו. איך היה משחרר אותו? אם אחד מהשלושה או הארבעה ילדים שהיו רחוקים, אם הוא בא בריצה ומפיל את היד שהייתה ככה חופשית, אם הוא מפיל את היד ועובר אומר דיליברה. דיליברה בצרפתית חופשי. משוחרר. אז היינו אוהבים את המשחק הזה. היה שומר על הבריאות שלנו. כי היינו בזמן המשחק היינו רצים ולא היינו יושבים שהדם קר, היינו רצים שהדם שלנו היה חם. וברוך ה' גדלנו ככה בלי מחלות בלי כלום. היה עוד משחק שם, קראו לו חמישה אבנים במרוקו המשחק הזה היינו משחקים אותו בגרעין של המשמש. בגרעינים של המשמשים. היינו משחקים עם הגרעינים של המשמש, היינו בוחרים את הגדולים והטובים, היינו בוחרים ארבעה מהם, והיינו משחקים בהם. וכשהיינו זורקים באוויר כדי לתפוס, יש אחריו הייתה אבן, ניס. היינו קוראים להם ניס לגרעינים האלה, ואבן שהיינו זורקים באוויר וככה שחקים.