תרגום כללי
היינו חמש בנות. חמש בנות בבגדאד זה לא קל. צריך הרבה כסף כדי להכין נדוניה. אחיותיי היו יפהפיות. אחותי אבלין נבחרה למלכת היופי של בגדאד. הייתה לנו דודה בבחריין שהיו לה בנים. דודתי שלחה אלינו את הבן הבכור שהיה בן 31. הוא היה סוחר עשיר, סחר עם הודו ועם סין. היא אמרה לו: "לסלימה אחותי יש בנות בבגדאד, לך לראות אותן". אחותי אבלין הייתה בת 16. היא חזרה מבית הספר, ראשה בעננים, חברות, חברים זה מה שעניין אותה. אימי תפסה את ידה ואמרה לה: "בן דודתך דהוד הגיע מבחרין, תיכנסי לברך אותו לשלום". אבלין נכנסה לסלון. אמרה: "הלו, דהוד, ברוך הבא, שמעתי עליך", ורצה החוצה לפגוש חברים.
כעבור חודש אימא אמרה: "אני נוסעת לבחרין". היא נסעה עם אחותי הקטנה. לא ידענו לאיזו מטרה. חשבנו שהיא נסעה לבקר את אחותה. היא חזרה כעבור שבועיים. אבא יצא לרחוב, פגש את אחותי אבלין עם חברות וחברים ומשך אותה הביתה. בדרך הוא אומר לה: "את מאורסת".
אבלין אמרה לו: "אבא, אני מאורסת למי?!"
"את מאורסת לדהוד בן דודתך, הרי ראית אותו, אמרת לו שלום, ואפילו אמרת שדהוד בחור יפה מאוד".
אבא שלף טבעת וענד אותה על אצבעה. כך אחותי מצאה את עצמה מאורסת.
נסענו באונייה לבחרין לחתונה של אחותי. האונייה עגנה מול האי כווית. בן דודתי אנואר (אחיו הצעיר של דהוד) גר בכווית. אף הוא היה סוחר. הוא היה בן 25. הוא ידע שאנחנו באונייה והחליט להגיע לאונייה בשחייה. עמדנו על הסיפון, ולפתע הגיח מתוך המים בחור צעיר יפהפה. זה היה אנואר. אחותי ז'קלין בת ה-15 בו ברגע התאהבה בו. כשהגענו לבחריין לחתונה, היו גם אירוסיהם של ז'קלין ואנואר.
חזרנו לבגדאד עם ז'קלין כי אבא החליט שהיא צעירה עדיין וצריכה להשלים את לימודיה.