תרגום כללי
העיראקים רדפו את הקומוניסטים, והרבה בחורים ממשפחות מכובדות, משכילות ועשירות הפכו לקומוניסטים כי זה נחשב לערך עליון. אחי חייב היה לברוח כי רדפו את הקומוניסטים, כלאו אותם ועינו אותם ולעיתים גם הוציאו אותם להורג. אסור היה שיהיה זכר לאחי. היינו חייבים להשמיד את ספריו ואת תמונותיו. אבא סירב בתוקף לקרוע את התמונות או לשרוף אותן כי הוא אמר: אם אקרע אותן אחשוב שהוא חלילה מת. כדי להחביא את התמונות היא פירק את המראה של דלת הארון, הדביק את התמונות על דלת הארון והרכיב חזרה את המראה.
מוריס שאול אחי עזב את בגדאד בשנת 1943. הוא היה אז נער רזה ובקושי היה לו שיער פנים. אני הגעתי ארצה ב-1950, ופתאום עומד מולי איש שמן עם שפם שלא נראה כמו האח שהכרתי. הוא ניגש אליי, חיבק אותי, נישק אותי ואמר: "מריאן אחותי, מה שלומך? איך עבר עלייך המסע?" ואני לא הייתי מסוגלת להוציא הגה כי חשדתי שהעומד מולי אינו אחי. אחרי שהוא עזב את בגדאד, לא היה לנו קשר ישיר עימו, אלא רק דרך חבר שגר בלונדון וסיפר לנו פרטים עליו. שמענו שהוא מצליח מאוד, ושהוא השתתף בפגישה של בן-גוריון עם המלך עבדאללה כמתורגמן. הוא עבד ב"קול ישראל" ויום אחד התקשר אלינו החבר מלונדון ואמר: "תדליקו את הרדיו ותשמעו את שאול בנכם מקריין". אחי יצא בגיל 16 מעירק וכבר למד באוניברסיטה. הוא היה מוכשר מאוד. נודע לנו שהוא התחתן עם אישה תימנייה. אישמע גזענית אם אומר שתימנים נחשבו אצלנו בבגדאד כעם פרימיטיבי, אך כך זה היה. קשה היה לנו לקבל זאת – שאול מוריס, הבכור לבית עינצ'י שבחורות ממעמד גבוה חיזרו אחריו. עליתי לאוטובוס בתחושה שאני נוסעת עם אדם זר. התיישבתי באוטובוס בספסל האחרון בפינה בתקווה שאחי ישב רחוק ממני.