מיכאל: היו מכינים משקאות, יין, היו לוקחים ענבים ושמים אותו באיזה מקום יקב, והיו ידרכו (היו דורכים) על הענבים עד שיוצא היין והיו מבשלים אותו על האש עד שיישאר ממנו איזה חצי או שליש ואת היין הזה היו שמים אותו בחבית טובה סגורה ומשאירים אותה הרבה שנים. אני יש לי בבית יין שלושים שנה שאבא הכין בידיו. ובאמת גם ה'מחיה' (משקה חריף) מהענבים שהיו לא טובים היו לוקחים, את הזג הכוונה, לא זוכר במרוקאית והיו עושים ב'מחיה'. היו שמים בתוך סיר גדול והיו עושים שם או תאנים או ענבים וסוגרים ומשם יוצאת צינורית שמשם יוצא ה'מחיה'. מה זה 'מחיה'? 'מחיה' זה זיעה, הזיעה, האדים של התבשיל שיש שמה והיו עושים הרבה 'מחיה' והיו שותים. היו שותים הרבה. לא היו משתכרים. היו שותים כדי להיות שמחים. גם הנשים, גם הנשים היו שותות הרבה 'מחיה' ובכלל שותים, אבל לא היו שיכורים. לא היו שיכורים, היו... 

ההורים של הוריי, משפחת אסרף מתירשאל, ההורים של אימא היו שרים כולם, האמת עכשיו הילדים שלהם וגם הבן שלי והילדים שלהם כולם במשפחה שלנו שרים, כולם ותי-מנגנים והם היו גרים בתירשאל וההורים של אבא, סבא משה יפרח מת במרוקו, וסבתא תמו עלתה לארץ ישראל, וגם אימא שלה עלתה, גם הסבתא רבה עלתה לכאן ומתו כאן, וכולם היו אותו דבר במקצוע, אחד היה מכין מנצ'יז אחד ברזלן, אחד היה שותל שעורה או עיזים או תרנגולות, כל אחד והמקצוע שלו. סבתא שלי, כאילו תמו, היא התחתנה כשהייתה קטנה, אחת-עשרה או שתים עשרה, והיא לא רצתה אותו, והיא עשתה הכול בשביל להתגרש. כעבור שנה או שנה וחצי התגרשו, ואחרי שהתגרשה התחתנה עם סבא שלי, עם סבא, והיא הייתה, תמיד קראנו לה פמיניסטית, את מבינה? היא התחתנה עם אחד ולא רצתה אותו והתגרשה ממנו, שם במרוקו לא פה. הם היו מתחתנים מוקדם, אבל לא היו ישנים יחד, הייתה גרה אצל האימא שלו, וסבתא הייתה כמו אימא שלה, הייתה *תטפל בה (מטפלת בה)  כמו אימא שלה ומלמדת אותה ואומרת לה איך לעשות ואיך בבישול ובהכול, והייתה עוזרת לה. כל משפחה היה לה שם שלה במרוקו. למשל אנחנו, סבא שלי קראו לו משה, כל המשפחה נקראת אייטישן, אייטברהם, יש אייטגרוש, אייטיביש.

מיכאל: היא הייתה עושה הנוּל (מלאכתה הייתה אריגת שטיחים) והיא הייתה אוהבת שבאים אליה אורחים. כדי שיבואו אליה הרבה אנשים. האמת אני הייתי כאן, אבל בעיקר במרוקו משהייתה קטנה הייתה אוהבת שבאים אליה אנשים ורק הייתה רואה מישהו בחוץ הייתה קוראת לו שיאכל וישתה והייתה שמחה כשהיו באים אליה המשפחה שלה והמשפחה של אבא, הייתה באמת היא, והאמת גם אבא, היו אוספים אנשים אצלם בבית, מהמשפחה שלה והמשפחה שלו היו באים אלינו. אנחנו היינו הבית הגדול שהיו באים אלינו כולם. אבא היה הגדול באחים שלו, אימא הייתה קטנה אבל כולם היו באים אלינו, האמת גם פה בארץ ישראל וגם במרוקו. היא הייתה יודעת לבשל טוב ולאפות לחם פרנה טוב והייתה זריזה, הייתה עושה הכול מהר. ההורים שלי התחתנו בתישמת (שם של מקום) אימא הייתה בת עשר ואבא היה בגיל שש-עשרה שנים. אימא באה מתיאשל. סבתא, אימא של אבא הלכה לתיאשל וראתה את אימא ורצתה שהבן שלה יתחתן איתה, והתחתנו. באותם זמנים היו מתחתנים מוקדם. לא כמו היום מתחתנים לא מוקדם, היו מתחתנים תשע שנים, עשר שנים, אחת-עשרה, שתים-עשרה, אבל לא היו מביאים ילדים כשהיו קטנים. כשהיו גדולים, אולי שש-עשרה, אולי שבע-עשרה. ביום שרצו לעשות את החתונה, אבא בא מעיר אחרת, שם ירד הרבה שלג והוא לא היה יכול לבוא לאירוסין, לחינה שלהם, ונשאר באותה עיר ורק אחרי יום הגיע לעיר תישמת. המתינו לו עד שבא והתחתנו אחר כך והכול היה טוב. אימא שלי הייתה יפה. היה לה יופי הרבה רבה (יפהפייה). גם כשהייתה קטנה וגם כשגדלה (בגרה). ההורים שלה נפטרו כשהיא הייתה קטנה בתישמת. אבל היא הייתה תמיד שמחה. האמת שהיא ואבא היו תמיד שמחים. גם במרוקו וגם פה, הייתה להם הילה והייתה להם שמחה מרובה. באותו זמן הבעל הוא הגדול והאישה לא הייתה מדברת אליו בקול, או צועקת עליו, אבל אם האישה רצתה משהו הייתה משיגה אותו. בגלל שהם הלכו מהדת, מההלכה, אסור, לא היו מכים את הנשים או צועקים עליהן. אבא אף פעם לא צעק על אימא או משהו כזה, תמיד היה מדבר, היה קורא לה גברת אסתר, לא היה אומר לה אסתר, היה אומר לה גב' אסתר, גברת אסתר ואימא הייתה אומרת לחמותה, שזאת ננה, ללה תמו, גברת תמו. ככה היו פונים. כמו שבאנגליה אומרים לך הגב' ככה. זה עד יום מותה. ואימא לא הייתה קוראת לאבא יהודה, כי הייתה מתביישת ממנו קצת, אבל היו אוהבים, הייתה ביניהם אהבה מרובה. לא כמו פה שמתחבקים וכל זה, אבל הייתה אהבה והיה כבוד, כבוד אחד לשנייה. אז האישה שם, אומנם התחתנה צעירה אבל הייתה לה מילה. אם היא רצתה משהו ידעה להשיג אותו משיגה אותו. והבעלים היו מקשיבים לנשותיהן. נכון היו הבדלים. אחד ככה אחד ככה, היו חיים אחרים לא כמו עכשיו. אבל היה את הכבוד הזה והייתה אהבה ביניהם. גם עם הילדים. אבא אף פעם לא צעק עלינו. היה עושה ככה  או שהיה אומר שתי מילים כדי שתבחר. אנחנו התרגלנו ולמדנו שאם אבא אמר משהו אנחנו עושים וגם אימא. לא היו מריבות חס וחלילה לא היו צעקות, רק בשקט ובסבלנות.