מיכאל: החיים, המחיה הייתה טובה והילה והיו משותפים היהודים והמוסלמים. כל אחד היה יכבד (היה מכבד) את האחר. בכיפור המוסלמים לא היו מוציאים אוכל או עשו רעש מכיוון היו היהודים צמים וגם ברמדאן שלהם יהודים היו יכבדו אותם ולא יעשו בכוונה דברים. היה להם בית כנסת של יהודים והיה להם בית כנסת, מסגד של הערבים וכל אחד נתן מרחב לשני. כל אחד ידע את לדת שלו, והדין שלו ולא היו מתחתנים אחד עם השנייה. מקרים נדירים היה איזה מישהו התאסלם או התייהד, זה ממש מקרים בודדים , שזה קורה בכל מקום, אבל באמת שמרו על ליהדות שלהם. והיו מתחתנים רק עם יהודים ורק עם אלה שמהעיר שלהם כדי שידעו בוודאות שהתחתנו עם יהודי, בכתובה היו כותבים הכל, הבן של זה וזה, כדי שידעו כמה דורות שהם יהודים והמוסלמים היו ביחסים טובים עם היהודים והיו שמחים בשמחות שלהם. אם הייתה חתונה אצל המוסלמים או אצל היהודים היו באים כולם ביחד והיו יושבים והיו שמחים והיו צוחקים, היה להם שיח', שיח' שקוראים לו שיח' אידר והוא היה השיח' של כל העיר הזאת, הוא היה אוהב את היהודים מאוד והוא היה עושה שהכול יהיה טוב, לא היו  בינם קונפליקטים  או רבו. הכול היה בסדר. סבתא שלי, ממה היה לה באיזה זמן, בגלל שהיא, בגלל שסבא מת כשהיה צעיר, היה בגיל שלושים או ארבעים שנה והיא נשארה לבדה עם ארבעה ילדים וכשיום אחד היא רצתה, לא היה לה אוכל לשבת והלכה לשיח' אידר שהוא מוסלמי והוא נתן לה הרבה אוכל שיהיה לה גם, עד הפעם הבאה. היו ביחסים טובים, הייתה להם הילה, לא היו אומרים זה יהודי או לא יהודי, היו חיים ביחד. בחלום שלהם וגם של הוריהם רצו לעלות לארץ ישראל. זה היה הכיסופים שלהם, זה משאת ליבם, כן, כל יום בתפילות בבית הכנסת אומרים שיעלו לארץ ישראל וכל יום היו מתפללים שיעלו לארץ ישראל ולירושלים. וכל שנה, כל דור היו מתים שם. מתים מתים מתים עד שבא הזמן של ההורים שלי שבאו מסוכנות הציונית ורשמו אותם ואמרו וואו, אנחנו נעלה לארץ ישראל, זה לא יכול להיות, זה חלום, חלום. אחיי שנולדו במרוקו היו קטנים. היה עשר, ושמונה, ושש, וארבע, ושנתיים. היו קטנים יחסית, כן.