שרפו, רוקנו ושברו את הבית בזמן המלחמה. שרפו את התמונות והספרייה, ארונות שברו. כשהמלחמה החלה קיבלנו הודעות שהגרמנים נכנסו לתוניס ולגפסה, התחלנו לברוח. אנחנו - הנשים והילדים - ברחנו והתחבאנו במקלטים. הצעירים ברחו למלטה, אנשים ברחו דרך הגגות, כי הבנייה קרובה. את הגברים לקחו ברכבות לעבודות כפייה במחנות ובמחנה צבאי נטוש של הצרפתים. ללא אוכל. פרוסה בבוקר. במקום היה עץ חרוב שממנו אכלו, וגרם להם לעצירות. אח של בעלי סיפר לי שאת העצירות פתרו בדרך של החדרת חתיכת עץ לפי הטבעת. אנשים רבים שחזרו נאלצו להגיע מיד לבתי חולים. אח של בעלי התאשפז למשך שלושה חודשים בבית החולים עם חזרתו. הם חזרו כמו 'דחלילים', לא אכלו, לא שתו. אלו שפחדו זרקו את עצמם מהרכבות. אני זוכרת שסבתא שלי סוחבת אותי מהר ואני ואמא רצות בבגדים שעלינו למקלט. אני בוכה אך לא מרגיעים אותי, כי ממהרים. כשהיינו במקלטים והסבא יצא לקנות לחם, היו יריות. הגברים חזרו אחרי חצי שנה מעבודות הכפייה. כשהחיילים נכנסו לבתים לקחת את הבנות, היהודים הניחו את הבנות ומעליהן שמיכות וישנו עליהן. סבתי סיפרה לי שבאו לחפש, והסתירה אותי מתחת לשמיכות. הגיעו לחפש וביקשו ממנה לקום, לא הסכימה. אמרו לה שיהרגו אותנו, אמרה לחיילים: 'תהרגו. אני לא יכולה לקום'. את הגרמני הוביל ערבי אליהם הביתה. ואז אמר הערבי לגרמני: 'מה יצא לך אם תהרוג אישה זקנה? תבקש מכולם זהב ותצא'. אספו לו זהב (היה מקובל שכשיש כסף קונים שרשרות לילדים ולאישה). אמא שלי ספרה לי שהם רוקנו עצמם מהזהב, אפילו את טבעת הנישואין שלה מסרה. לקחו את הזהב והלכו. כשחזרנו הביתה לא היה לנו כלום בבית, לא ארונות, לא בגדים. התחלנו לחיות מאפס. בשל המלחמה אנשים רבים חיו באי ודאות וחשש ממלחמה חוזרת. למרות שהיו אח"כ שנים טובות, אנשים חיו בפחד מתמיד. כשהאמריקאים הגיעו הייתה שמחה גדולה. הם זרקו סוכריות מהמטוס לילדים. כשהאמריקאים הגיעו, הגרמנים ברחו מתוניסיה. (לפורטונה יש צילום שלה ב'יד ושם' ומתחתיו כיתוב עם שאלתה לסבתה: 'סבתא למה עשו לנו את זה? למה הרסו לנו את הבית?'

• פתגם: אדם עצלן ובריא אומרים לו: 'ידיך שתיים, רגליך שתיים ועצלנות מאין?'
• לעיתים חברים אוהבים אותך בשל כספך. הפתגם אומר: 'תיסע, תתבודד, לא תמצא חבר אמיתי. חבר אמיתי הוא כיסך, מלא או ריק. אם הוא מלא, כולם חברים שלך, אם הוא ריק - עוזבים אותך.'
• פתגם: שאל את בעל הנסיון ואל תשאל את הרופא.
• פתגם שמקורותיו בוויכוחים שבין הכלה לחמות. הכלה כועסת, והחמות כועסת על שהכלה לא מקבלת אותה יפה, ולא מגיעה יותר לבית הכלה. שכני הכלה או שכני החמות שואלים: 'את לא מבקרת אצל בנך?' החמות לא מעוניינת לחשוף עניינים פרטיים והיא עונה להם: 'ראיתי את בני, למה עליי לראות את קירות ביתו?'
• פתגם: 'אשרי מי שמדבר לאוזן קשבת'.
• פתגם: 'היא יפה ויש לה שכל, אפילו כתיבתה יפה מדבש'.