התחבאנו בבית ונעזרנו בשכנים הנוצרים שגרו בבניין שלנו.ראינו מהחלון דליקות שמעולם לא חווינו קודם. התחבאנו 28 ימים. הנוצרים הרחיקו כל מוסלמי שבא לשאול אם יש יהודים חבויים. הם הביאו חלב ולחם משך כל הימים. המלך ראה שאינו יכול להגן על היהודים ולכן נתן במקום דרכון "טרוול" אישור יציאה. מאז לא חזרנו ללוב.

גילינו שלא היה מקום בטיסה שיוצאת לרומא, בחרנו לטוס לסיציליה ולא להתעכב בלוב. אחרי לילה בקטניה, הגענו לרומא לפגוש את דודתי ותוך זמן קצר היינו כבר בישראל.

יצאתי מטריפולי בן 15. הייתי ילד, אבל הבנתי מה קורה ומה לא קורה.

לאבי היה איטליז, הוא היה קצב. אמי הייתה עקרת בית, דואגת לכל צרכינו.

הייתה לנו בבית עובדת מוסלמית שעזרה לאמי בכל הנחוץ, כמו כביסה, ניקיון וכו'. חיינו חיים טובים.

למדתי ב"סכולא איטליה" שהיה בית ספר איטלקי, בו למדו מוסלמים ונוצרים. רמת החיים שלנו הייתה טובה משל תושבי המקום, היינו מכובדים. בזכות זה הוזמנתי פעמיים לארמון המלך למסיבה לכבוד בנו.

אני מספר זאת כדי להראות את החיים הטובים שלנו שם עד 1967, אבל כל דבר קטן שקרה בעיר, המוסלמים תקפו אותנו. בשנת 1967 ונצחון ישראל במלחחמה פרעו המוסלמים ביהודים, שרפו בתים, הרגו אנשים.