הגענו לגדרה מראש העין. בתימן אבי תפר יחד עם אמא שלי. היו תופרים ומוכרים לגויים. כשהגענו לראש העין אבי יצא לעבוד בעבודות קשות, ואני לא יודעת, הוא נדבק בשחפת. היה חולה. היינו שישה ילדים בבית. לקחו אותו לבית חולים לבידוד, ואימי טיפלה בילדים הקטנים, ואנחנו שמרנו אחד על השני.

אימי עבדה אצל אנשים בגבעת וושינגטון במשק בית. איפה שמצאה עבודה, הלכה. בכל מקום אהבו אותה. ולמה? כי היא דיברה עם אנשים יפה, והיתה חכמה מאד. בכל מקום שהגיעה אליו התפעלו ממנה. לא היתה עצובה ודכאונית; צוחקת עם אנשים, מדברת איתם.

תקופות ארוכות גרנו בצריפים, באוהלים, אחר כך העבירו אותנו לשיכון נוה אפרים בגדרה. כשהגענו לגדרה היו לנו נורות לוקוס, לא היה חשמל. ישבנו יחד, החיים היו כל כך יפים. אימי לא חזרה עצובה מהעבודה. אני זוכרת שאהבתי לשבת לצייר, אמרה לי תציירי פרחים, נתנה לי הוראות מה לעשות. גם תכתבי סיפור.

המנהל של קמפוס גבעת וושינגטון העריך אותה מאד.

מנהל הקמפוס בגבעת וושנגטון אמר לה: "חבל שלא למדת, לא היית צריכה לעבוד כך". דיבר איתה הרבה, דיבר  איתה שומע ומתפעל. כך באה וסיפרה לנו.

הייתי בת 18, אבי הגיע לחדר השינה, ונהג לכסות אותנו לפנות בוקר כשהיה קר.

סיפור: כשלימדתי כמורה ושכחתי את האוכל בבית, אבי עמד על הכביש, המתין ונתן לאחת מהבנות שהולכת לבית הספר, את ארוחת העשר ששכחתי בבית.

היו דברים בשפה של היהודים שמערבבים עם שפת הקודש (עברית), לדוגמא: 'אתה היהודי תכה את הערבי אבל תבכה'. כלומר אתה צריך להכות וגם לבכות. היהודים היו בדרגה נמוכה לכן עליהם לנהוג בחכמה. להקדים בכי לתלונה.

ביקשת ממני פתגמים; אמא שלי אמרה לי: 'אתה אמיר ואני אמיר, אם כולנו דורשים את המלוכה, מי יקח את החמור?', כלומר, מי יעבוד?

הלכתי פעם לשכנה שלי בגדרה, והשכנים שלנו היו טובים מאד, היינו כמו אחים. כל פעם שהגעתי להורים שלי, הייתי הולכת לשכנה שלנו ושואלת אותה לשלומה, נז'רה שמה. וסעדיה מה שלומו? גם הוא בסדר. אני שואלת על ילדיה ותשובתה: "מה לעשות אדם לא אומר פויה מהצרכים שלו". כלומר אדם לא נדחה מיוצא חלציו.

'מי שאמא שלו עוד נמצאת, אל תדאג לו'.

'תעזור לי כשאני עוד חי, אך כשאמות אל תבכה עלי'.

'הרביץ לי ובכה וגם הקדים להתלונן'.

'מי שמשאיר מארוחת הערב שלו, יש לו אוכל לבוקר'.

'אל תצחק מאוזן החמור פן תמצא אותה במצח שלך'. כלומר אל תצחק על אחרים; אל תתגאה.

בתימן האישה שומעת לבעלה. עושה את כל עבודת הבית, מכינה את האוכל. הגבר עושה חיים. הגבר דואג לאספקת המזון; האישה דואגת לילדים. מצבו של הגבר טוב. האישה עובדת הרבה מאד באהבה לבית לילדים. משום שהיא אוהבת את ילדיה ואת ביתה, היא מקבלת כוחות. האישה התימניה עבדה רבות בשביל ילדיה ובנותיה. לא היה לה משהו אחר. היא מקבלת כוחות רבים בשל אהבתה לילדים ולבית. כך היא התחנכה, וזה מה שספגה בבית. האישה נולדה לתוך מציאות קיימת. היא יודעת שזה תפקידה ואינה מתוסכלת וחיה עם כך בשלום. 

היהודי התימני יודע לקרוא תורה. רק תורה. כל חייו, כל זמן, קורא רק תורה. ומי שיודע תורה הרבה, הוא החכם הגדול. לכך יחסו חשיבות. הנשים לא קראו וזה התאים להן. בתימן הנשים לא קראו, רק הילדים. הבנות הקטנות הלכו עם אמותיהן שלהן לראות איך מכינים פיתות, איך מבשלים, איך להתנהג בנימוס. האם אומרת לבת איך לנהוג. הבן מונהג מגיל ארבע על ידי אביו. מלמד אותו א'-ב'. כל יום הולך למורי ללמוד, אפילו בן חמש-שש ולמורי נתנו תשלום, או נותנים לו ארוחה; סוג של תחזוקה. מי שיודע לקרוא אומרים לו שהוא חכם. לבנות היה אורח חיים שונה מזה של הבנים. אני חושבת שהבעיה אצל הגבר והאישה היא בגלל שהאישה עובדת הרבה והגבר אפנדי בבית שלו. האישה כמו שפחה, כל היום היא עובדת, והוא הולך לעבוד וחוזר הבית לישון.

כמה שאני יודעת וזוכרת, הערבים והיהודים היו חברים. אבל בענייני יהדות כל אחד לבד; לא היה ערבוב. האוכל, השמחות - אצלנו היה כל אחד לבד, כדי שלא יהיה שמד. נזהרו שהבנות לא ילכו עם הערבים, והבנים לא ילכו עם הערביות. כל אחד לבד. שמחות, חתונות, ריקודים לא היו יחדיו. לא רצו  לחגוג יחד כדי שלא ימירו את דתם. היהודים עשו עבודות לערבים, קדרות. אמא שלי רקמה וגם אבי. אימי אהבה מאד אמנות, את עבודותיה מכרו לערבים.

כשבונים את הבית (מתחתנים), האישה יודעת בדיוק כמו אימה, לבשל. היא מכינה אוכל, מנקה את הבית, לוקחת את הילדים, נותנת להם. האב הולך להשיג את המזון; הוא חוזר והוא עייף. היא נותנת לו את האוכל. הילדים בתימן מכבדים מי שגדול. כל מי שגדול מכבדים אותו. הוריהם מכובדים עוד יותר. זו דרך ארץ!

התימנים עושים מה שכתוב בתורה; הם אנשי תנ"ך לגמרי. אומרים "חושך שבטו שונא בנו". היה כבוד למבוגר לאבא ואמא לאורח.

חג הפסח היה בתימן שונה מהארץ. אני זוכרת שבתימן ישבנו כולנו ביחד ליד השולחן הגדול. עליו היה מרור יין חרוסת מצות. כולם ישבו סביב השולחן. הגברים יושבים יחדיו, הילדים לידם והם מלמדים אותם איך לקרוא ואומרים כך: 'מה נשתנה?'-'מה חבר'. 

לפני הפסח היו שוחטים פרות, זו עבודת הגברים; והנשים רוחצות את הבשר. הנשים אפו את המצות בתנור. הגברים דאגו למרור, לבשר; הנשים מכינות מצות ומרק וסחוג; עושות הכל במטבח. התימנים אוכלים הרבה ירק: בצל וצנון במהלך הארוחה. אצל התימנים המרק והחילבה נאכלים בחג וביום יום.

כשהגענו לארץ ישראל,  הפקיד (שלא הכרתי מילה זו) שאל אותי מה שמי. הוא אמר לי: "לא טוב השם נעמה", והציע לאמי לשנות את שמה לנעמי. הוא אמר לי: "מעכשיו השם נעמי". זה היה בסדר, כי הוא לא היה רחוק מהשם המקורי, מעכשיו נעמי ולא נעמה. רק אלו שהכירו אותי מקודם, קראו לי נעמה.

הדרך לארץ ישראל הייתה קשה מאד מאד. אני ואח שלי היינו חולים. כיום קוראים לזה שפעת, בתימן היו קוראים לכך סובויה (שבעה ימים). אחי ואני היינו חולים וישנו על החמור. אמרו לנו: "לאחר שבעה ימים- אם לא תתאוששו - תמותו". רצינו ללכת יחד עם כולם לארץ ישראל. ישנתי על החמור וגם אחי כך. בסוף היה בסדר; הבראנו.

אני רוצה להגיד משהו על הדרך. היו ערבים שפחדנו מהם. לקחנו עלינו את הכסף וכל דבר שרצו עשו בנו. הילדים הסתכלו על הוריהם. אנשי העיר שלנו יצאו כאיש אחד לעלות לארץ, אך בדרך פחדנו מהערבים. מה שרצו לקחת לקחו. נתנו להם כסף, שלא יעשו לנו בעיות. אמא שלי הייתה בהריון. כשיצאנו מצנעא אמא שלי הייתה בהריון. והיא הלכה ברגל יחד עם כולם; לא היו מים ולא תנאים. נשים ילדו בדרך. אני לא יודעת את שמות המקומות. הלכנו והערבים רצו מאיתנו כסף. נתנו את כספנו והתקדמנו. כל האנשים נתנו כספים ופחדו מהערבים. לא היו מים, לא היה אוכל, הכל היה בצער. אישה שילדה ידעה שאין מה לעשות. היא הבינה את המצב, קמה ועושה מה שהיא יכולה, להאכיל את ילדה.