עברית

יחסים בין יהודים לערבים

מוקדש להוריי, משה קטיעי ושושנה שמעה קטיעי

שם הדובר/ת: 
נעמה רצאבי
מגדר: 
אישה
עיסוק: 
הוראה טיפולית
גיל בעת התיעוד: 
76
שנת עלייה לארץ: 
1949
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
יעל וקסלר
מועד התיעוד: 
2020
תִרגום: 
נעמה רצאבי (בסיוע יעל וקסלר)

תרגום: 

כמה שאני יודעת וזוכרת, הערבים והיהודים היו חברים. אבל בענייני יהדות כל אחד לבד; לא היה ערבוב. האוכל, השמחות - אצלנו היה כל אחד לבד, כדי שלא יהיה שמד. נזהרו שהבנות לא ילכו עם הערבים, והבנים לא ילכו עם הערביות. כל אחד לבד. שמחות, חתונות, ריקודים לא היו יחדיו. לא רצו  לחגוג יחד כדי שלא ימירו את דתם. היהודים עשו עבודות לערבים, קדרות. אמא שלי רקמה וגם אבי. אימי אהבה מאד אמנות, את עבודותיה מכרו לערבים.

יחסים בין הורים לילדים

מוקדש להוריי, משה קטיעי ושושנה שמעה קטיעי

שם הדובר/ת: 
נעמה רצאבי
מגדר: 
אישה
עיסוק: 
הוראה טיפולית
גיל בעת התיעוד: 
76
שנת עלייה לארץ: 
1949
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
יעל וקסלר
מועד התיעוד: 
2020
תִרגום: 
נעמה רצאבי (בסיוע יעל וקסלר)

תרגום: 

כשבונים את הבית (מתחתנים), האישה יודעת בדיוק כמו אימה, לבשל. היא מכינה אוכל, מנקה את הבית, לוקחת את הילדים, נותנת להם. האב הולך להשיג את המזון; הוא חוזר והוא עייף. היא נותנת לו את האוכל. הילדים בתימן מכבדים מי שגדול. כל מי שגדול מכבדים אותו. הוריהם מכובדים עוד יותר. זו דרך ארץ!

התימנים עושים מה שכתוב בתורה; הם אנשי תנ"ך לגמרי. אומרים "חושך שבטו שונא בנו". היה כבוד למבוגר לאבא ואמא לאורח.

פסח ומאכלי החג

מוקדש להוריי, משה קטיעי ושושנה שמעה קטיעי

שם הדובר/ת: 
נעמה רצאבי
מגדר: 
אישה
עיסוק: 
הוראה טיפולית
גיל בעת התיעוד: 
76
שנת עלייה לארץ: 
1949
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
תיעוד: 
יעל וקסלר
מועד התיעוד: 
2020
תִרגום: 
נעמה רצאבי (בסיוע יעל וקסלר)

תרגום: 

חג הפסח היה בתימן שונה מהארץ. אני זוכרת שבתימן ישבנו כולנו ביחד ליד השולחן הגדול. עליו היה מרור יין חרוסת מצות. כולם ישבו סביב השולחן. הגברים יושבים יחדיו, הילדים לידם והם מלמדים אותם איך לקרוא ואומרים כך: 'מה נשתנה?'-'מה חבר'. 

לפני הפסח היו שוחטים פרות, זו עבודת הגברים; והנשים רוחצות את הבשר. הנשים אפו את המצות בתנור. הגברים דאגו למרור, לבשר; הנשים מכינות מצות ומרק וסחוג; עושות הכל במטבח. התימנים אוכלים הרבה ירק: בצל וצנון במהלך הארוחה. אצל התימנים המרק והחילבה נאכלים בחג וביום יום.

עלייה ותלאות הדרך

מוקדש להוריי, משה קטיעי ושושנה שמעה קטיעי

שם הדובר/ת: 
נעמה רצאבי
מגדר: 
אישה
עיסוק: 
הוראה טיפולית
גיל בעת התיעוד: 
76
שנת עלייה לארץ: 
1949
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
יעל וקסלר
מועד התיעוד: 
2020
תִרגום: 
נעמה רצאבי (בסיוע יעל וקסלר)

תרגום: 

כשהגענו לארץ ישראל,  הפקיד (שלא הכרתי מילה זו) שאל אותי מה שמי. הוא אמר לי: "לא טוב השם נעמה", והציע לאמי לשנות את שמה לנעמי. הוא אמר לי: "מעכשיו השם נעמי". זה היה בסדר, כי הוא לא היה רחוק מהשם המקורי, מעכשיו נעמי ולא נעמה. רק אלו שהכירו אותי מקודם, קראו לי נעמה.

הדרך לארץ ישראל הייתה קשה מאד מאד. אני ואח שלי היינו חולים. כיום קוראים לזה שפעת, בתימן היו קוראים לכך סובויה (שבעה ימים). אחי ואני היינו חולים וישנו על החמור. אמרו לנו: "לאחר שבעה ימים- אם לא תתאוששו - תמותו". רצינו ללכת יחד עם כולם לארץ ישראל. ישנתי על החמור וגם אחי כך. בסוף היה בסדר; הבראנו.

אני רוצה להגיד משהו על הדרך. היו ערבים שפחדנו מהם. לקחנו עלינו את הכסף וכל דבר שרצו עשו בנו. הילדים הסתכלו על הוריהם. אנשי העיר שלנו יצאו כאיש אחד לעלות לארץ, אך בדרך פחדנו מהערבים. מה שרצו לקחת לקחו. נתנו להם כסף, שלא יעשו לנו בעיות. אמא שלי הייתה בהריון. כשיצאנו מצנעא אמא שלי הייתה בהריון. והיא הלכה ברגל יחד עם כולם; לא היו מים ולא תנאים. נשים ילדו בדרך. אני לא יודעת את שמות המקומות. הלכנו והערבים רצו מאיתנו כסף. נתנו את כספנו והתקדמנו. כל האנשים נתנו כספים ופחדו מהערבים. לא היו מים, לא היה אוכל, הכל היה בצער. אישה שילדה ידעה שאין מה לעשות. היא הבינה את המצב, קמה ועושה מה שהיא יכולה, להאכיל את ילדה.

הוריה של מירה

שם הדובר/ת: 
מירה שרון
מגדר: 
אישה
עיסוק: 
קוסמטיקאית
גיל בעת התיעוד: 
67
שנת עלייה לארץ: 
1968
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
מאירה רומם
מועד התיעוד: 
2019

צמחי מרפא, שפת סתרים, מסחר וקהילה

שם הדובר/ת: 
מירה שרון
מגדר: 
אישה
עיסוק: 
קוסמטיקאית
גיל בעת התיעוד: 
67
שנת עלייה לארץ: 
1968
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
תיעוד: 
מאירה רומם
מועד התיעוד: 
2019