הגברים התפללו בבית הכנסת; הנשים לא ידעו לקרוא, אבל הן היו מתפללות בצורה אחרת. הן דברו עם הקדוש ברוך הוא. כל הזמן אמרו: "אלוהים תרחם עלינו". כל מה שרוצות אומרות במילותיהן. מברכות כל אחד. הייתה להן אמונה גדולה. כל הזמן אלוהים בפיהן; כל הזמן מברכות. אפילו הלכו לשמוע תפילה בבית הכנסת. ידעו מספר מילים מהסידור, ואותן הן אמרו. על אף שלא ידעו לקרוא ידעו מעט עברית. כשאני חושבת על כך, אני אומרת שזו התפילה הכי טהורה.

הגענו לארץ, לראש העין. כל אנשי העיר תנעם הועברו לאשקלון. רק מספר משפחות, שהיו עם ילדים קטנים, לא הסכימו לעבור עם כולם לאשקלון, וזאת עד שישחררו את הילדים מבית התינוקות. אחי שבתמונה בן חודש בחאשד, בבית תינוקות גדול. היו שם אחיות ורופאים. כשהגענו לארץ אמרו לכולם ללכת לגדרה. אימי שהיה לה גרגוש, הלכה לבית התינוקות, האחות בדיוק יצאה. אימי הניקה את הילד, הורידה את הגרגוש מעל ראשה, הכניסה את אחי לתוכו והלכה איתו הביתה. רק אחר כך הלכנו לגדרה. אנחנו והוא איתנו.

בגדרה היו העולים החדשים לבד בשיכונים, והבילויים היו במושבה. התימנים, גברים ונשים שהגיעו לגדרה, עבדו אצל אנשי המושבה. הילדים עבדו בבציר, מילאנו עשרה ארגזים. לעיתים לא מילאנו את כל הארגז, כעסו עלינו שלא מילאנו את הכל. אני עבדתי יומיים בקבלנות. יום אחד בבוקר ואחד אחה"צ. היה לי בן זוג, שהוא בן דודי, קטפנו את הענבים ביחד.

אשתו של בעל הבית אמרה: "תמלאו את הארגזים; אתם לא ממלאים הרבה". בן דודי אמר לה: קדחת. אנשי המושבה ראו בנו כעבדים, זלזלו בנו. באחד מימי העצמאות הלכנו לרקוד יחד. רקדה איתי אחת מגדרה (אשכנזיה) ראתה אותי שם, אמרה לי בואי תרקדי איתי, ואני רואה שלא נותנים לי יד. מידרו אותי.

זה סרוול, מכנסים. אמא שלי עשתה אותו.

זה בגד לשבת, לא ליום יום, כי הוא יפה.

זה המכנסים הללו לחג. הם יפים.

אמא שלי עשתה לכל נכדה שמלה, כובע ומכנסיים.

את רואה, זה שונה ובצד השני אחר. זה וזה שונה, לא היה בד. תפרה את הבגדים מבדים שמצאה ויצרה ביניהם התאמה. היה עוני.

אימי נסעה לתל אביב, לתימני בשם חבשוש, שהיה מביא סחורה, קטיפה וחוטי כסף. ממנו קנתה חוטי זהב וכסף שאיתם רקמה ויצרה כובע ומכנסיים.

בגרגוש (הכובע של הנשים התימניות) של הנשים המבוגרות עשו שרשרת מחוטי כסף. יפה יותר מאשר בגרגוש של הבנות הצעירות. לחרוזים הנופלים בגרגוש קוראים 'אגרט'. את ה'אגרט' עשו הצורפים התימנים. בארץ אמא עשתה הסבה להכנת מטפחות תימניות, מטפחות ראש. היא המשיכה לרקום גם בארץ, אמי לא ידעה לצייר. את החוטים קנתה אימי בתל אביב.

כשהלכתי ללמוד, להורים שלי לא היה כסף. התחלתי לעבוד ונדרתי נדר: ברגע שאתחיל לעבוד אתן לאבי כסף, וכך עשיתי. יצאתי ללמוד בתל אביב בזכות חנה קוטין מורתי. היא שאלה אותי אם אני רוצה ללכת למקוה ישראל או לבית צעירות מזרחי. אמרתי שאני לא רוצה חקלאות. הגעתי ל'בית צעירות מזרחי'. ראיתי מקום יפה וגדול, מרחיב את הדעת. נכנסתי למנהלת שהייתה גבוהה מכאן עד למעלה, שמה גברת שרשבסקי. היא ראתה את התעודה שלי, אמרה לי את תלכי לכיתה עיונית. ב'בית צעירות' היה טוב. לימדו את הבנות את הכל, גם בבית הספר העיוני. בשנה הראשונה - לימודי תפירה במכונת תפירה, לימוד בישול. אמרו שזו הכשרה לחיים. זה יפה, זה טוב. הבנות היו טובות, מהישוב נחלים. היינו ארבע בנות בחדר ממקומות שונים. היינו ביחד, היחסים בינינו היו טובים. היתה לנו אם בית ששמה גברת דוידית, אנגליה, כמו המלכה אליזבת, יפה, מסודרת. בדקה שהכל בסדר. לימדה אותנו איך לנקות את הרצפה. בארוחות הושיבה אותי לידה. חדרי היה סמוך לשלה. כשמישהי ישבה כפוף, היא נגעה בגבה על מנת שתזדקף. אורח חיים אנגלי. ישבנו ליד השולחן. אסור היה להניח ידיים על השולחן. אהבתי את 'בית צעירות מזרחי'. כשאבי חלה, ידעו שאין לי כסף לשלם, אז אמרו בערב תנקי את הכיתות, הסכמתי. 

גרתי בגדרה, הלימודים שלי התקיימו בתל אביב. זה היה סביבות גיל 16. חזרנו הביתה אחת לשבועיים באוטובוס. בזמן הלימודים התאמצתי ושקדתי כדי לא להיכשל. כדימוי - כשעליתי לאוטובוס החזקתי חזק. זה עצבן אותי, החלטתי שאני ארפה מעט את האחיזה ואראה אם אוכל להשאר יציבה. הרפתי וראיתי שאני לא נופלת. זה נתן לי תובנה על להחזיק ולהרפות בחיים.

כשהגענו לראש העין, הכל היה אבנים. לא היו אנשים בכלל. הרחתי את הטבע. ראיתי אוויר טוב. כשיצאנו ראינו חלקי מטוסים בין האבנים. הכל היה טבעי, ועשה לי כל כך טוב.

כשעברנו לגדרה ואימי עבדה, אני טיפלתי בילדים הקטנים. סיימתי לעבוד בבית, ויצאתי. הגיעו חברים ועשינו ריצות. החיים היו יפים. כשהיינו בגדרה למשל, נתתי לאחי אוכל, הייתי עם האחים שלי. לא זוכרת אולי ניקיתי את הבית. היתה לי ילדות נהדרת.

הגענו לגדרה מראש העין. בתימן אבי תפר יחד עם אמא שלי. היו תופרים ומוכרים לגויים. כשהגענו לראש העין אבי יצא לעבוד בעבודות קשות, ואני לא יודעת, הוא נדבק בשחפת. היה חולה. היינו שישה ילדים בבית. לקחו אותו לבית חולים לבידוד, ואימי טיפלה בילדים הקטנים, ואנחנו שמרנו אחד על השני.

אימי עבדה אצל אנשים בגבעת וושינגטון במשק בית. איפה שמצאה עבודה, הלכה. בכל מקום אהבו אותה. ולמה? כי היא דיברה עם אנשים יפה, והיתה חכמה מאד. בכל מקום שהגיעה אליו התפעלו ממנה. לא היתה עצובה ודכאונית; צוחקת עם אנשים, מדברת איתם.

תקופות ארוכות גרנו בצריפים, באוהלים, אחר כך העבירו אותנו לשיכון נוה אפרים בגדרה. כשהגענו לגדרה היו לנו נורות לוקוס, לא היה חשמל. ישבנו יחד, החיים היו כל כך יפים. אימי לא חזרה עצובה מהעבודה. אני זוכרת שאהבתי לשבת לצייר, אמרה לי תציירי פרחים, נתנה לי הוראות מה לעשות. גם תכתבי סיפור.

המנהל של קמפוס גבעת וושינגטון העריך אותה מאד.

מנהל הקמפוס בגבעת וושנגטון אמר לה: "חבל שלא למדת, לא היית צריכה לעבוד כך". דיבר איתה הרבה, דיבר  איתה שומע ומתפעל. כך באה וסיפרה לנו.

הייתי בת 18, אבי הגיע לחדר השינה, ונהג לכסות אותנו לפנות בוקר כשהיה קר.

סיפור: כשלימדתי כמורה ושכחתי את האוכל בבית, אבי עמד על הכביש, המתין ונתן לאחת מהבנות שהולכת לבית הספר, את ארוחת העשר ששכחתי בבית.

היו דברים בשפה של היהודים שמערבבים עם שפת הקודש (עברית), לדוגמא: 'אתה היהודי תכה את הערבי אבל תבכה'. כלומר אתה צריך להכות וגם לבכות. היהודים היו בדרגה נמוכה לכן עליהם לנהוג בחכמה. להקדים בכי לתלונה.

ביקשת ממני פתגמים; אמא שלי אמרה לי: 'אתה אמיר ואני אמיר, אם כולנו דורשים את המלוכה, מי יקח את החמור?', כלומר, מי יעבוד?

הלכתי פעם לשכנה שלי בגדרה, והשכנים שלנו היו טובים מאד, היינו כמו אחים. כל פעם שהגעתי להורים שלי, הייתי הולכת לשכנה שלנו ושואלת אותה לשלומה, נז'רה שמה. וסעדיה מה שלומו? גם הוא בסדר. אני שואלת על ילדיה ותשובתה: "מה לעשות אדם לא אומר פויה מהצרכים שלו". כלומר אדם לא נדחה מיוצא חלציו.

'מי שאמא שלו עוד נמצאת, אל תדאג לו'.

'תעזור לי כשאני עוד חי, אך כשאמות אל תבכה עלי'.

'הרביץ לי ובכה וגם הקדים להתלונן'.

'מי שמשאיר מארוחת הערב שלו, יש לו אוכל לבוקר'.

'אל תצחק מאוזן החמור פן תמצא אותה במצח שלך'. כלומר אל תצחק על אחרים; אל תתגאה.

בתימן האישה שומעת לבעלה. עושה את כל עבודת הבית, מכינה את האוכל. הגבר עושה חיים. הגבר דואג לאספקת המזון; האישה דואגת לילדים. מצבו של הגבר טוב. האישה עובדת הרבה מאד באהבה לבית לילדים. משום שהיא אוהבת את ילדיה ואת ביתה, היא מקבלת כוחות. האישה התימניה עבדה רבות בשביל ילדיה ובנותיה. לא היה לה משהו אחר. היא מקבלת כוחות רבים בשל אהבתה לילדים ולבית. כך היא התחנכה, וזה מה שספגה בבית. האישה נולדה לתוך מציאות קיימת. היא יודעת שזה תפקידה ואינה מתוסכלת וחיה עם כך בשלום. 

היהודי התימני יודע לקרוא תורה. רק תורה. כל חייו, כל זמן, קורא רק תורה. ומי שיודע תורה הרבה, הוא החכם הגדול. לכך יחסו חשיבות. הנשים לא קראו וזה התאים להן. בתימן הנשים לא קראו, רק הילדים. הבנות הקטנות הלכו עם אמותיהן שלהן לראות איך מכינים פיתות, איך מבשלים, איך להתנהג בנימוס. האם אומרת לבת איך לנהוג. הבן מונהג מגיל ארבע על ידי אביו. מלמד אותו א'-ב'. כל יום הולך למורי ללמוד, אפילו בן חמש-שש ולמורי נתנו תשלום, או נותנים לו ארוחה; סוג של תחזוקה. מי שיודע לקרוא אומרים לו שהוא חכם. לבנות היה אורח חיים שונה מזה של הבנים. אני חושבת שהבעיה אצל הגבר והאישה היא בגלל שהאישה עובדת הרבה והגבר אפנדי בבית שלו. האישה כמו שפחה, כל היום היא עובדת, והוא הולך לעבוד וחוזר הבית לישון.