תרגום כללי

העיראקים רדפו את הקומוניסטים, והרבה בחורים ממשפחות מכובדות, משכילות ועשירות הפכו לקומוניסטים כי זה נחשב לערך עליון. אחי חייב היה לברוח כי רדפו את הקומוניסטים, כלאו אותם ועינו אותם ולעיתים גם הוציאו אותם להורג. אסור היה שיהיה זכר לאחי. היינו חייבים להשמיד את ספריו ואת תמונותיו. אבא סירב בתוקף לקרוע את התמונות או לשרוף אותן כי הוא אמר: אם אקרע אותן אחשוב שהוא חלילה מת. כדי להחביא את התמונות היא פירק את המראה של דלת הארון, הדביק את התמונות על דלת הארון והרכיב חזרה את המראה.

מוריס שאול אחי עזב את בגדאד בשנת 1943. הוא היה אז נער רזה ובקושי היה לו שיער פנים. אני הגעתי ארצה ב-1950, ופתאום עומד מולי איש שמן עם שפם שלא נראה כמו האח שהכרתי. הוא ניגש אליי, חיבק אותי, נישק אותי ואמר: "מריאן אחותי, מה שלומך? איך עבר עלייך המסע?" ואני לא הייתי מסוגלת להוציא הגה כי חשדתי שהעומד מולי אינו אחי. אחרי שהוא עזב את בגדאד, לא היה לנו קשר ישיר עימו, אלא רק דרך חבר שגר בלונדון וסיפר לנו פרטים עליו. שמענו שהוא מצליח מאוד, ושהוא השתתף בפגישה של בן-גוריון עם המלך עבדאללה כמתורגמן. הוא עבד ב"קול ישראל" ויום אחד התקשר אלינו החבר מלונדון ואמר: "תדליקו את הרדיו ותשמעו את שאול בנכם מקריין". אחי יצא בגיל 16 מעירק וכבר למד באוניברסיטה. הוא  היה מוכשר מאוד. נודע לנו שהוא התחתן עם אישה תימנייה. אישמע גזענית אם אומר שתימנים נחשבו אצלנו בבגדאד כעם פרימיטיבי, אך כך זה היה. קשה היה לנו לקבל זאת – שאול מוריס, הבכור לבית עינצ'י שבחורות ממעמד גבוה חיזרו אחריו. עליתי לאוטובוס בתחושה שאני נוסעת עם אדם זר. התיישבתי באוטובוס בספסל האחרון בפינה בתקווה שאחי ישב רחוק ממני.

תרגום כללי

היינו חמש בנות. חמש בנות בבגדאד זה לא קל. צריך הרבה כסף כדי להכין נדוניה. אחיותיי היו יפהפיות. אחותי אבלין נבחרה למלכת היופי של בגדאד. הייתה לנו דודה בבחריין שהיו לה בנים. דודתי שלחה אלינו את הבן הבכור שהיה בן 31. הוא היה סוחר עשיר, סחר עם הודו ועם סין. היא אמרה לו: "לסלימה אחותי יש בנות בבגדאד, לך לראות אותן". אחותי אבלין הייתה בת 16. היא חזרה מבית הספר, ראשה בעננים, חברות, חברים זה מה שעניין אותה. אימי תפסה את ידה ואמרה לה: "בן דודתך דהוד הגיע מבחרין, תיכנסי לברך אותו לשלום". אבלין נכנסה לסלון. אמרה: "הלו, דהוד, ברוך הבא, שמעתי עליך", ורצה החוצה לפגוש חברים.

כעבור חודש אימא אמרה: "אני נוסעת לבחרין". היא נסעה עם אחותי הקטנה. לא ידענו לאיזו מטרה. חשבנו שהיא נסעה לבקר את אחותה. היא חזרה כעבור שבועיים. אבא יצא לרחוב, פגש את אחותי אבלין עם חברות וחברים ומשך אותה הביתה. בדרך הוא אומר לה: "את מאורסת".

אבלין אמרה לו: "אבא, אני מאורסת למי?!"

"את מאורסת לדהוד בן דודתך, הרי ראית אותו, אמרת לו שלום, ואפילו אמרת שדהוד בחור יפה מאוד".

אבא שלף טבעת וענד אותה על אצבעה. כך אחותי מצאה את עצמה מאורסת.

נסענו באונייה לבחרין לחתונה של אחותי. האונייה עגנה מול האי כווית. בן דודתי אנואר (אחיו הצעיר של דהוד) גר בכווית. אף הוא היה סוחר. הוא היה בן 25. הוא ידע שאנחנו באונייה והחליט להגיע לאונייה בשחייה. עמדנו על הסיפון, ולפתע הגיח מתוך המים בחור צעיר יפהפה. זה היה אנואר. אחותי ז'קלין בת ה-15 בו ברגע התאהבה בו. כשהגענו לבחריין לחתונה, היו גם אירוסיהם של ז'קלין ואנואר.

חזרנו לבגדאד עם ז'קלין כי אבא החליט שהיא צעירה עדיין וצריכה להשלים את לימודיה.

תרגום כללי

כך חלפה שנה עד שקמה מדינת ישראל בשנת 1948. היהודים, שעד אז הצניעו את זיקתם לישראל, לא יכלו להסתיר את שמחתם והחלו לשיר ולרקוד. ממשלת עירק רתחה מזעם: איך אתם היהודים שכחתם שאתם חיים אלפיים שנה בעירק, את כל רכושכם וכספכם עשיתם כאן. הם סגרו את גבולות המדינה בפני היהודים. יהודים שעבדו כעובדי מדינה ומשטרה פוטרו ממשרותיהם כנקמה. גם אבי היה בין המפוטרים. יהודים החלו לחפש דרכים להסיג את הגבול בכל דרך אפשרית כגון בספינות משא של סוחרי בקר, במשאיות שהובילו ירקות, במשאיות עם צאן. מי שנתפסו נכלאו בבתי סוהר.

אבא היה אובד עצות איך יוציא את ז'קלין שהייתה מאורסת. תבינו, אירוסין בעירק היו כמו נישואים. בשביל להיפרד היה צריך טקס של גירושים. לאבי היו חברים מוסלמים רבים בגלל עבודתו. הוא היה מנהל כללי של כל תחנות הרכבת בכל עירק. מכיוון שבצרה הייתה עיר נמל וגבלה ביבשה עם אירן, אפשר היה לעבור דרכה את הגבול. לאבא היה חבר בבצרה שהיה שיח'. אבי נסע אליו לבצרה וסיפר לו שאחותי מאורסת עם בן דודתה בטהרן והוא חייב להוציאה מגבולות בגדאד. לשיח' קראו ווהייב. הוא אמר לאבי: "תן לי לחשוב איך אוכל לעזור לך". אבי חזר לבגדאד בציפייה לקבל תשובה מווהייב. יום אחד צלצל הטלפון וּווהייב בישר שהוא יוציא אותה בעצמו. לא היה גבול לשמחתו של אבי. הוא שיתף בַשמחה חבר יהודי טוב שלו. חברו אמר: "בדאלכ, חיים, שיוציא גם את מאיר בני בן ה-17". אבא סיפר לאימא ואני שמעתי ואמרתי: "אבא, גם אני, גם אני". הייתי קשורה מאוד לאחותי. הייתי בת אחת עשרה וחצי. אבא חשב: בעצם למה לא, אני חייב להוציא כמה שיותר ילדים מבגדאד, הייתי מוציא גם את בתי אמירה אם היא לא הייתה בת 8. אשלח את מריאן לאחיה שאול מוריס, שברח לישראל בשנת 1943 בגלל היותו קומוניסט. 

נסענו לבצרה לדודתי שגרה שם, וכשהיא שמעה על השיח' היא התחננה בפני אבא שיוציא גם את בנה אלברט ואת בתה לילה שהייתה בגילי. אבא דיבר עם השיח', והוא הסכים בתמורה לכסף רב. הייתה לשיח' מכונית אמריקאית ענקית. הוא יצר תא נסתר בין הספסל האחורי של הרכב לבין תא המטען כך שכשפתחו את תא המטען לא ראו כלום, וכשפתחו את הדלת האחורית של הרכב לא ראו כלום. נשאר רק לחכות לטלפון מהשיח' שיודיע על היום המיוחל. התוכנית הייתה להכניס לתוך הארגז הזה שלושה ילדים. היום המיוחל הגיע. השיח' אמר: "אתם לא יכולים לקחת אתכם דבר חוץ מהבגדים שעל גופכם". אחותי, שתפרו לה בגדים לנישואיה, כותנות וחלוקים ושמלות, היה לה קשה להיפרד מהבגדים. היא הלבישה אותי שמלה על גבי שמלה, כמה שכבות של שמלות. גם היא לבשה שכבות בגדים. בשקית היא לקחה גם כותנות לילה וחלוקים והחליקה את השקית לספסל האחורי במכונית. נכנסנו לארגז והתחלנו לנסוע. היו כמה מחסומים בדרך. השוטרים היו פותחים את תא המטען ואת דלתות הרכב, ואנחנו מתנו מפחד. לפתע שמענו את השוטר אומר: "מה הכותנות והחלוקים האלה?" ליבנו חדל לפעום. ווהייב התעשת מיד וצחק באומרו: "אה, יש לי מאהבת בעבדאן." גם השוטר התחיל לצחוק, וכך ניצלנו. אבל מאיר, הבן של החבר של אבי, היה איתנו בארגז, שמע "כותנות לילה, חלוקים, מאהבת", פתאום התחיל למשש את אחותי באזורים מוצנעים. אחותי נשכה אותו, אני משכתי לו בשיער. נלחמנו בו, והכול נעשה בשקט, בלי להוציא הגה. הגענו לעבדאן. השיח' הוריד אותנו כמתוכנן אצל ערבי שעבד עם הסוכנות היהודית וקיבל את הבורחים. הוא קיבל אותנו, הכין ארוחת ערב ופרש מזרנים על הרצפה לשנת הלילה. לבעל הבית הזה היה בן כבן 18. באמצע הלילה התעוררנו מצעקותיה של אחותי ז'קלין. הבן של בעל הבית נשכב ליד אחותי והחל לנגוע בה. בעל הבית ראה את מעשיו של בנו, הכה אותו מכות רצח וצעק עליו: "מה אתה עושה?, הבנות האלה באחריותי. אתה רוצה להרוס אותי ואת פרנסתי?" וזרק אותו מהבית. אוי, מה אחותי המסכנה הרגישה אחרי יום של חוויות מזעזעות. למוחרת הגיעו אנשי הסוכנות היהודית והעבירו אותנו לבית של יהודים. הארוס של אחותי אנואר הגיע לקחת את אחותי, והיא בכתה כי לא רצתה לעזוב אותי. אני הייתי אמורה לחכות לטיסה לישראל. בינתיים הגיעו לילה ואלברט בני דודתי. נלקחנו למחנה של הבורחים שהיה בתוך בית קברות. לא אתאר את הפחד, כי אף פעם לא נחשפנו למתים או לבתי קברות. זה היה סיוט.
אחותי אבלין, שהתחתנה בבחרין, עברה לטהרן עם בעלה. היה לה מאד קשה לחיות שם באי הקטן משום שהייתה רגילה לחיות בעיר גדולה כמו בגדאד. בעלה דהוד החליט להעביר את עסקיו לטהרן, עיר הבירה של אירן. אבלין הגיעה למחנה הפליטים ולקחה אותנו לשהות אצלה בשבוע שחיכינו  לטיסה לישראל. היא ראתה אותי ואת לילה מוזנחות ולא מסורקות, בבגדי קיץ ובסנדלים בשעה שבטהרן היה קר. בעא אמרה: "אני לא יכולה להכניס אתכן ככה לאמבטיה בביתי", ולקחה אותנו לקנות בגדים מתאימים ואחר כך לבית המרחץ. הגענו לביתה נקיות ולבושות היטב. כעבור שבוע הגיע תורי לטוס לישראל. לא ידעתי איפה אני. העלו אותי למטוס, הורידו אותי מהמטוס. לילה ואני, שתי בנות אבודות, הגענו לשער העלייה בחיפה. נתנו לנו אוכל שלא הכרנו, לבנייה, מרגרינה וחביתה מאבקת ביצים. למוחרת אני שומעת שקוראים "מריאן עינצ'י", זה היה שמי. אמרו לי: "אחיך הגיע לקחת אותך".