עליזה: באו אלינו הציונים מישראל, אמרו לנו תעלו לארץ ישראל, יש עלייה. בסדר. כל הגטו וכל היהודים הסכימו לעלות לארץ ישראל. מה שהיה מכרו מה שלא היה מכרו, הביאו בארגזים את הכול, כל מיני דברים שקנו. קנו שם במרוקו, הגענו עד למרכש, לא הייתה עלייה לישראל כיוון שיש מלחמה, אז היינו במרוקו איזה שבוע ואחר כך עלינו לישראל, ועוד הפעם היינו היינו בצרפת, היינו שלושה שבועות, ארבעה שבועות ובאנו לפה לישראל. עלינו לאונייה שאלו את אבא: "איפה אתה רוצה לגור?" לאבא, "משה איפה אתה רוצה לגור?" אמר להם: "אני אל תתנו לי שום מקום, רק את העיר של רבי שמעון בר יוחאי, עליו השלום, עיר של רבי שמעון בר יוחאי, אני רוצה שהילדים שלי ילמדו ויהיו רבנים ויהיו צדיקים כמו רבי שמעון בר יוחאי". אמרו לו: "אתה לא רוצה תל אביב? אתה לא רוצה? מה זה צפת? ניתן לך", אמר להם: "לא, לא, לא, אני תתנו לי רק צפת וזהו. תנו לי צפת אגור בה והילדים שלי ילמדו וזה מה ש..." אלוהים עזר והילדים למדו והיו בישיבות, היו בישיבות, הלכו לצבא, שיהיו בריאים, שיחיו לכם שלכם, היה הרב של פיקוד צפון, כל האחים שלי היו בצבא. גם אחותי הקטנה הייתה בצבא. הגדולות לא הלכו, אבא שלי אמר לא, לא אקח אתכם לצבא.

עליזה: בעל של דודה שלי היה רב, היה רב של הקהילה, היה מלמד את הילדים בבית הכנסת והיה מסדר את הכול. הכול. הוא היה הרב של הקהילה. שלושה בתי כנסת יש שם. בית כנסת אחד הביאו את הספרים שלו והם באשקלון, ספר תשלי, והיינו הולכים, היינו הולכים לרבי דוד ומשה, היינו עולים לרגל לרבי דוד ומשה, אבא לקח אותי כשהייתי קטנה, זה מה שאני זוכרת זהו זה. הייתי קטנה והיה איזה מעיין קטן, שם היו שותים כל האנשים, עליו השלום. היו באים מקזבלנקה, ממרכש, מכל המקומות של הכפרים, היו עולים לעלייה ושמה, הדרכים לא היו כמו היום. היום עשו לו דרך וסידרו, היו שוחטים שם פרות וכבשים והכול. היה מקום מאוד עליו השלום, אם את מבקשת מתקבל. היה לאנשים מזור, ושנעלה לארץ ישראל בשלום, שנראה את ארץ ישראל בנויה ושלמה, וישמור אלוהים, שעל כולם ישמור, על כל ילדי ישראל, זה מה שהיו מבקשים, כשהייתי קטנה זה מה ששמעתי טוב ככה. היו עומדים על יד הקבר ומבקשים ומתפללים על כל ישראל, שנלך לירושלים הקדושה, שתיבנה בעזרת השם, אומרים שתיבנה ירושלים בזהב וזוהר. היו לומדים עם הרב אהרון בבית הכנסת. כמו חדר כזה, חדר ככה, הבנות לא היו הולכות. אחר כך בנו במרוקו, בנינו בית ספר גם, והיו הולכים לבית הספר הבנות והילדים וכולם. שמרו על בית הכנסת כדי שהילדים יבואו וילמדו תורה יותר. אז בבית הספר היו לומדים צרפתית וערבית. וזהו. אבל אבי אהרון היה אדם שרוצה שיהיה תורה. היו באים הולכים לבית הכנסת.

עליזה: לאחר שיולדות היו חוגרות את החגורה הזאת על הבטן שלהן כדי שהבטן תיכנס לבפנים [שלא יהיה] כדי שלא תהיה הבטן בולטת החוצה, [וזה גם] וזה גם יפה, אם היו רוצות ללכת לחתונה או איזה מקום היו שמים את זה ככה ומסדרים ושמים את זה על הראש שלהן ומטפחות, מטפחות יפות ממשי [דלמשי]. אם הכלה זה מאוד יפה. 

כשאישה יולדת היא לבד בחדר, היא לא מתהלכת עם נעליים בבית [שחס וחלילה] לא תהיה טומאה ברצפה ובעלה יהיה ללא נעליים. היו יולדות אבל כשהן באות [זאת אומרת לחדר שלהן] כשהן בחדר שלהם, לא הולכים יחפים כדי  שחס וחלילה שלא יהיה טומאה בזה שאבא יעבור או אחד הילדים שמתפללים, ככה הכול היה, היו שומרים מאוד, מקפידים על נידה, על נידה שומרים. היו שומרים מאוד על על נידה. שלא תהיה טומאה בבית. היא לא הייתה לשה בצק, לא הייתה עושה שום דבר האישה, הכול באות נשים, שכנים ואחים והמשפחה מכינים אוכל ועושים הכול כדי שהיא לא תיגע באוכל כי היא כאילו יש לה נידה, אסור לה לנגוע בכלום. לא בבצק ולא ולא בבצק ולא שום דבר. היא מתלבשת בבגדים חדשים, כאילו באה הכלה. שלושה חודשים אחרי לידת בת לא היה מגע עם הבעל. היא לבד והוא לבד. אחרי זה הולכות למקווה. אחרי הבן ארבעים יום. אחרי הבן שומרים ארבעים יום. הבת שלושה חודשים. שלושה חודשים לא הולכות למקווה. היו באים כמו כלה לוקחים אותה, מסדרים לה ועושים לה קטורת וצובעות לה, כשהן רוצות ללכת לעשות טבילה לוקחים את הסדינים שלהם, כולם מכסים את המקום, הולכים שלוש או ארבע נשים או חמש, כל אחת מחזיקה פינה ואחת נכנסת איתה לעשות טבילות, עושות שבע טבילות, אחר כך מלבישים לה את הבגדים שלה ומעלים אותה מהמקווה, לא יאונה לה כל רע בדרך, פוחדים עליה שלא תפגוש, יש יצר הרע שם גם. יש הרבה אנשים שמסתובבים בלילה, מפחדים על הקדושה, מסתירים אותה, שמים אותה בתוכם ומביאים אותה הביתה. היו אומרים שיש שדים בלילה. לא היו יוצאים בלילה. היו שעות שלא היו יוצאים החוצה. כשהולכים לעשות טבילה בלילה אז פוחדים מאוד. היו אומרים שיש שדים. אבל ברוך השם. 

עליזה: היה בן אדם מאוד טוב, היה מקובל על כל הקהילה, על ערבים, על יהודים, הוא היה בן אדם טוב, אהבו אותו מאוד, הוא הלך לסדר את האוכפים הוא הלך לאיזה בית, הבית של האיכר אבל אבא לא היה אוכל, לא היה מערבב, לא היה אוכל אצל המוסלמים, היה אוהב לקחת את האוכל מהבית ואם נתנו לו שקדים או אגוזים, הוא ככה, היה עושה רקמה, ובא שודד דרכים. את יודעת במרוקו יש שודדי דרכים, היה לו הרבה דברים. זהב, כסף ומשי, היו רוקמים במשי את האוכפים שיעלו עליהם האיכרים. בא אליו שודד הדרכים ואמר לו: "אם לא תיתן לי לאכול אהרוג אותך". אמר לו: "לא אדוני, אל תהרוג אותי. מה שיש לי אני אתן לך. אני רק עובד פה". בסדר. עובד, קם אבא הכין לו תה, נתן לו ממה שאימא נתנה לו, הכינה לו פשטידה, הכינה לו לחם  וסידרה לו הכול [לעוין], שהיו לוקחים לעווין אצל המוסלמים. הוא אמר לו: "אדוני אתן לך מה שאתה רוצה, רק אל תהרוג אותי, אני אחזור בשלום לילדים שלי ואלוהים יעזור לך ואלוהים יעזור לי". בסדר. בבוקר בא בעל הבית, אמר לו: "משה איך היה הלילה?" אמר לו: "אדוני תעזוב אותי, בא איזה בן אדם גורד שחקים", הוא אמר לו: "מה? מה אתה מדבר משה?" אמר לו: "תראה, אתה בן אדם ירא שמים, אם לא היית ירא שמים הבן אדם הזה, אין דבר כזה, כל הזמן רוצח. לוקח מה שצריך מכל הרכוש הזה, כל הרכוש הזה שנתתי לך, היה לוקח את הכול. מה עשית?" אמר לו: "אדוני לא עשיתי כלום. ממה שכתב ה' נתתי לו, ונתת לי אגוזים ואגוזים שדבש, נתתי לו ואמרתי לו זה מה שנגזר מאלוהים, תן לי לחזור לילדי בטוב וזהו". טוב, עבר הזמן, חזר לכפר אחר, אמר לו: "משה איך עברת מהדרך הזאת? יש כאן שודדים, שודדים והורגים אנשים, אין דבר כזה לשלם. אין". אמר לו: "אדוני ... אמר לי אני אקח אותך מהכפר שלי עד הכפר שלכם כדי שלא יהרגו אתכם", ולקח לו את כל הסחורה. נותנים להם שעורה וביצים, ואת השכר העבודה שלהם. הם אומרים תעשה לי עבודה ניתן לך בתמורה או כבש או תרנגולות או מה שגוזר אלוהים. שעורה או קמח. בסדר. הוא בא הביתה, אימא מסכנה, אימא שלי הייתה [...].