יום אחד אמרה אשת הרב לאישה: חכמתך אינה חכמתך, ממני היא.

ענה לה: הרי אני קורא בתורה, אנשים משחרים למוצא פי, אני שוחט ובודק, איך יתכן שהכל ממך נובע?

ענתה לו: הבה נתגרש וננסה. אתה תיקח לך אישה פשוטה ואני אמצא לי איש בור ועם הארץ.

התגרשו הרב ואשתו, כל אחד מהם הלך לדרכו. נשא הרב אישה צעירה והוליד ילד. התחתנה אשת הרב עם איש פשוט, בור ועם הארץ, עובד כפיים. בשובו מעמל היום מלוכלך ומאובק, ישב לשולחן וציווה עליה להגיש לו ארוחת הערב. אמרה לו, נטול ידיך ושוב לשולחן. למחרת שב האיש מעמל יומו, נטל ידיו וישב לשולחן. אמרה לו: ברך את הבורא בנטילת ידיים. למחרת, אחרי שנטל את ידיו ובירך, אמרה לו: הקב"ה בירך אותנו בלחם המונח לפנינו, ברך אותו ברכת "המוציא". כל יום למד האיש דבר חדש מפי אשתו. היא לימדה אותו תורה, הלכות ותיקון חצות, עד שהגיע לחכמתו של הרב, מי שהיה אישה הראשון.

הרב נשא אשה צעירה, שהיתה טרודה בגידול הילד, ובקשה שלא יפריע לה. היא לא איפשרה לו להתפלל או ללכת לבית הכנסת, עד שפסק ולא קרא עוד "קריאת שמע".

יום אחד פגשה האשה את מי שהיה בעלה הרב. שאלה מה עלה בגורלו ומהי מסקנתו. ענה לה, "מה אומר ומה אדבר, כל תורתי ממך היתה. לולא את, תורה לא היתה לי". כמאמר הבריות: אשה הורסת ואשה בונה.

"מאן דאכיל דלא דיליה, עינא כסופא" - על מצוות הכנסת אורחים

פעם היה סוחר יהודי, שהיה נודד מעיר לעיר למכור מרכולתו. יצא האיש מהעיר זאכו דרך עמדייה, התעכב שם עד יום שישי בצהרים ותהה מה יעשה, שאינו רוצה לחלל את השבת. חשב, אולי יחפש את ביתו של חכם העיר ויבקש להתארח בביתו. שאל את העוברים והשבים למעונו של חכם העיר עד שהגיע לביתו (אולי מדובר בחכם אבידני, ששמו הלך לפניו). נקש על דלת הבית. פתח החכם את הדלת והכניס אותו בסבר פנים יפות "שלום עליכם" והאיש אמר לו "כבודו, הגעתי לעמדייה מרחוק, אינני רוצה לחלל את השבת".

ענה לו החכם, "ברוך הבא אל ביתי, אך עליך לשלם לי מראש 500 דולר". תהה האיש, אך חשב לעצמו, עדיף לשלם ולא לחלל את השבת. הוציא מכיסו את הסכום המבוקש ומסר לחכם.

הזמין אותו החכם להתרחץ ולהתנקות במים החמימים כאוות נפשו, לקראת השבת. התרחץ הסוחר, התענג, יצא ריחני ומגונדר כמו מלך. הלכו השנים יחדיו להתפלל בבית הכנסת.

בשובם הביתה, מה ראו עיניו של האורח? שולחן ערוך ועליו מכל טוב הארץ, מעדנים ערוכים ומוכנים, מיני בשר ודגים, פירות ודברי מאפה. תהה האורח, אך רוחו היתה טובה עליו, ולא חשב כלל על 500 הדולר.  קידשו על היין, בירכו על הלחם ואכלו לשבעה. לאחר הסעודה פצחו בזמירות שבת. כשעייף האורח הציע לו החכם לעלות ליצועו, שהבהיק בניקיונו. האורח נרדם וישן שנת ישרים.

בבוקר השבת, עם קומו, השקתה אשת החכם את האורח והציעה לו עוגה דשנה, מעשי ידיה. הלכו יחדיו הסוחר והחכם לבית הכנסת.  בשובם היה השולחן ערוך ומלא מכל טוב, חמין, מעדנים ומיני שתיה. קידשו על היין ובירכו על הלחם. האורח אכל מכל טוב והיה שבע רצון. אמר לו החכם "לך, נום שנת הצהריים, וכשתקום, נלך לבית הכנסת למנחה וערבית".

התפללו השניים מנחה וערבית בבית הכנסת וסעדו שם סעודה שלישית. בשובם הביתה עשו "הבדלה". אמר לעצמו האורח: "כל כך נהניתי השבת, מהם עבורי 500 דולר, העיקר שלא חיללתי את השבת".

החל לארוז בגדיו, רכס אמתחתו ועמד לצאת מבית החכם. בא להודות לחכם על האירוח המושלם. הוציא החכם 500 דולר מכיסו ומסרם לו. התפלא האורח ושאל: "למה ביקשת ממני 500 דולר?" ענה לו החכם: "לולא הייתי לוקח ממך 500 דולר, היית מתבאיהש לאכול ולא היית מרגיש בנוח. לקחתי ממך הכסף על מנת  שתאכל כאוות נפשך ותחוש חופשי לנהוג כמו היה זה ביתך"

כמאמר הפתגם  "מאן דאכיל דלא דיליה, עינא כסופא"* משמע, כל מי שאוכל מזון שאינו משלו, עינו מתבאיהשת. לכן ביקש החכם 500 דולר תשלום מראש, שירגיש האורח בנוח ולא יתבאיהש.

לכן אנשים רבים בשכונתנו, זיכרון יוסף, היא שכונת הכורדים, מי שבא אליהם, היו מארחים אותו בסבר פנים יפות. ולמה סיפרתי זאת לכם?

מי שיבוא אליכם קבלוהו בסבר פנים יפות וכבדוהו. האורחים גומלים למארחים בברכה: "שלא ייחסר בו דבר, שיהא ביתכם תמיד פתוח לרווחה".

באתי משם, הבאתי לכם דרישת שלום, ברכת חג שמח, היו בריאים, חזק ואמץ.

*"מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכלו באפיה", משמע, כל מי שאוכל מזון שאינו משלו, מתבאיהש להסתכל בפני המאכיל" תלמוד ירושלמי, מסכת ערלה, פ"א, ה"ג