אסתר מצא: "חא גדיא, חא גדיא". איך אומרים את זה? שכחתי.

שי מצא: עם העכבר? [צוחק] לא?

אסתר מצא: שיאכל את החתול? לא

שי מצא: עכברון אחד.

אסתר מצא: אני לא זוכרת את זה. החתול הולך לאכול את

שי מצא: כן, "בחג של הגן" [מתקן] "בחג של האביב",[1] "בחג של האביב" [עברית]

אסתר מצא: איך זה?

שי מצא: את כל היתר הייתם אומרים בעברית או?

אסתר מצא: זה [שמדבר] על שמונה חוד-, על תשעה חודשים שבהם נוצר הילד.

שי מצא: כן, כן.

אסתר מצא: שנולד הילד.

שי מצא: שמונה זה [ימי] מילה.

אסתר מצא: המילה. שבע, מה זה שבע? "ספרי תורה"?

שי מצא: לא.

אסתר מצא: [עברית] "שבת".

JG = יוונית יהודית; MH = עברית מודרנית

שי מצא: את ההגדה נהגתם לומר ביוונית או רק כמו-?

אסתר מצא: נהגו לומר זאת גם קצת ביוונית וגם קצת בעברית.

שי מצא: את "אחד מי יודע"?

אסתר מצא: "אחד מי יודע? אחד אני יודע – אחד הוא אלוהינו גם בשמיים וגם בארץ, שניים מי יודע? – שניים הם משה^JG ואהרון^JG, אחד הוא אלוהינו גם בשמיים וגם בארץ. שלושה מי יודע? שלושה אני יודע – שלושה הם אבותינו, שניים הם משה ואהרון, אחד הוא אלוהינו גם בשמיים וגם בארץ. ארבע מי יודע? ארבע אני יודע – ארבע הן אימותינו, שלושה הם אבותינו, אח- [מתקנת] שניים הם משה^JG ואהרון^JG, אחד הוא אלוהינו גם בשמיים וגם בארץ. חמישה מי יודע?", אני לא יודעת [צוחקים]