עברית

החיים בתנעם

שם הדובר/ת: 
ברכה לוי מסעוד
משתתפים בשיחה: 
נעמה רצאבי
מגדר: 
אישה
עיסוק: 
חקלאית
גיל בעת התיעוד: 
82
שנת עלייה לארץ: 
1949
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
תיעוד: 
נעמה רצאבי ויעל וקסלר
מועד התיעוד: 
2019
תִרגום: 
נעמה רצאבי

תרגום: 

נעמה: סיפרת לי שהגעת מתימן והיית בתנעם. מה את זוכרת מתנעם?

ברכה: בחגים יוצאות הבנות למקום שנקרא 'עגמה' -מעלה. למעלה קוראים לזה 'זילה'. במקום זה, לימדנו אחת את השניה מה שלימדה האם. עשינו מטבח, הכנו קפה, שרנו. כשיצאנו מהמטבח הביתה שרנו בדרך, 'הלך החג עם הטוב שלו, נשארה הדאגה לחובות'.

במקום שחיינו בו, הבאנו אליו חומר בעירה 'וואגיד'. רחוק מהבית. בהר, יש 'חטאב' שזה חומר להסקה מהטבע. הגביליות שרות ורוקדות שם, נשארנו להסתכל מעט, ואבי ידע על כך ואמר 'למה נשארתן אצל הגביליות?'. 'אתן תשרנה כמותן?' אני זוכרת שהוא הרביץ לנו כדי להתריע, כדי שלא נשמע את ההבלים. אנחנו יהודים והם גבילים והמוזיקה שלהם שונה. הם שרים על מוחמד ואנחנו על משה הנביא.

נעמה: מה עוד את זוכרת מהכפר שממנו באת?

ברכה: אני זוכרת מתנעם, מקום שנקרא ספייה, הבאנו משם מים והבנות היו אומרות לי 'את סייאני. את לא תנעמיה.' הלכתי לבכות לאבי, אבי הלך לשיח' הערבי - סעיד השיח של תנעם- ואמר לו 'למה נותנים לבתי לבכות? אח"כ נתן להם פתק שלא יגיד לנו כך והתריע שמי שיאמר כך ידרש לתת  פיצוי. מכאן והלאה היינו חברות טובות בתנעם.

נעמה: איך היתה תנעם?

ברכה: היה יפה, טוב, כולם אחים. כולם כבית אחד. היהודים אחים. אין מריבה אין קנאה, אלא אחים. כולם מגיעים באותה השעה לתפילה. בג'עלה, בשמחות, בזמן ישיבה עם התקרובת שכללה: שקדים וצימוקים ויין, שאותו הביאו לבעל הבית - גם אם לא תמיד נפתח. היין חולק גם לשאר האורחים. הג'עלה היא בחג, בשבת, באירוסין או בחתונה ובשבת חתן. כל דבר טוב ויקר עשו.

נעמה: האם את זוכרת את הקשרים בין האנשים? מה מיוחד בהם?

ברכה: אחוה, אהבה, הצחוק והלב הנקי. אין עצב, אין ריבים, אפילו בין הילדים. אם ילדים רבים ביניהם, אומרים הם יסתדרו, הם ילדים. המבוגרים לא נכנסים ביניהם. בית הכנסת בתנעם היה בבית שלנו, היו שני בתי כנסת, ליד הכניסה לכפר. אחד של התנעמים ואחד של משפחת צפירה. היתה תעסוקה והנשים המבוגרות היו במטבח, במטבח של תנעמי יכלו להיכנס 10 נשים. הן עזרו זו לזו. הלכנו למשפחת חיים לטחון. חיים סאלם, האבא של סעדה, הבת של יוסף תנעמי, שהייתה להם, מטחנה. טוחנים בה. טוחנים עלים מסויימים, 'גרצר', טוחנים אותם. יש להם ריחים של הגרזר. אני ואחותי טוחנות ושרות. אחר כך בכל אירוע חורזים מילים. היה אחד בשם יהודה חיים, הוא שווה את כל העולם ומה שיש בו. היו טובים טובים, כשרים טהורים ומתו.

סיפור עם על האיש והסַבל

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
עזרא משיח
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
מנהל חשבונות
גיל בעת התיעוד: 
63
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
פרופ' יעקב מנצור
מועד התיעוד: 
1973
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

איש אחד הגיע ברכבת ועמוֹ שלוש ארבע מזוודות גדולות. ירד מן הרכבת וחיכה לסַבָּל. ראה מרחוק סַבּל, קרא לו בצעקה, ואמר לו: בוא הנה! בוא, הֵי אתה! בא הסַבּל ואמר לו: כן? מה אתה רוצה? אמר לו: תִשׂא לי אותן, את שלוש ארבע המזוודות האלה, ותוביל לי אותן לביתי? ענה לו: כן, אוביל לך אותן, אבל כמה תיתן לי? למשל, המרחק לביתו של האיש הזה הוא כמו מתחנת בצרה עד לשורג'ה, למשל. וזו כברת-דרך ארוכה. הסַבל שאל אותו: כמה תיתן לי? האיש ענה לוֹ, למשל: אֶתֵּן לך עשֹר פרוטות. [הסַבל] אמר לו: אדוני! הנה אתה לא לשונך נימוסית, לא השֹכר שלך "שָמֵן", ולא המשֹא  שלך קל, אם-כן על-מה מרים אתה את ראשך?

 
תמליל: 

פַדּّ וֵיחִדּ וַצַל בִּלְ-שַמַנְדַּَפַר, וִיַّאנוּ תְּלַת'-אַעְ'בַּע גִ'נַט כְּבַּאע'. נַזַל מְנִלְ-שַמַנְדַּَפַר וְקַיִّצְטַנְטִ'ע' חִמַّאל. עַאיַן עַלַא... בְּעִידּ, חִמַّאל. צַאח עְלֵינוּ, קַלّוּ: תַּאל הוֹן, תַּאל וְלַאכּ. גַ'א לְחִמַّאל קַלّוּ: הַא, אַש קַתְּעִ'ידּ? קַלّוּ: תְּשִלְיַَא לַאיִי תְּלַת'-אַעְ'בַּע גִ'נַט תְּוִדִּّלְיַَא לִמְכַּאנִי? קַלّוּ: אִי, אַוִדִּّלְכְּיַَא, לַאכִּן אַשְקַדּ תִּטְעִינִי? מַَתַ'לַן הַאדַ'א מְכַּאנוּ מְנִלְ-מַחַטַّה מַל בַּצְעַ'א לִש...Read more

סיפור עם על איש עצבני

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
עזרא משיח
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
מנהל חשבונות
גיל בעת התיעוד: 
63
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
פרופ' יעקב מנצור
מועד התיעוד: 
1973
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

מסַפרים, אומרים: איש אחד היה עצבני מאוד, כל דבר מגרה אותו לפעולה, וכל עניין נוגע לו. נגיד, למשל, עניין שאינו שייך לו, לא מקרוב ולא מרחוק, צריך הוא, המתערב בכל דבר, לתחוב בו את אפו. למשל, היה בא ורואה בָרחוב שני אנשים, אחד פָגַע בחברו או אחד רימה את חברו, בא זה מכניס עצמו באמצע, תופס את האחד מהם, מקללוֹ, מכהוּ, מגדפוֹ, פוֹנה לדרכוֹ והוֹלך. אבל לבסוף, מִשמגיע לבֵיתו, בֵינוֹ לבין עצמוֹ אומר: הי, אתה! אני מה הקשר שלי לעניין הזה? אני מה יש לי בו? באתי אני, פגעתי באיש הזה, הכיתיו, קיללתיו, ירקתי בפניו, על שום מה? אני מה הקשר שלי לעניין זה? קם – כמו שאומרים – כדי לבקש סליחה מריבון-העולמים. מה הוא עושה? הוא הולך ולוקח חמש לירות, פורט אותן למעות, ו... נותן אותן צדקה לעניים. כאילו לומר: אדם זה יש בו עוון, כדי שעווֹנו יסור ממנו [בזכות מעשה הצדקה]. ולפי נוהג זה, יום אחרי יום, כל פעם שהוא יוצא לדרך, פוגע הוא במישהו והולך ומביא כסף ומחלק אותו לעניים, כדי שיסוּר העוון ממנו. והנה, כפי שאתה יודע, אדם זה – הלוא אין לו בוֹר של כסף. יום אחרי יום, אחרי יום, אחרי יום [הוא עושה כך עד ש-], יום אחד לא נשאר לו שום דבר. התחיל למכוֹר כל מה שיֵש לו בבית. מכר את המַצעים שלו, מכר את השטיח שלו, מכר כל דבר. לא נותר לו בבית אלא סיר קטן בלבד. הסיר הקטן הזה  הוא משתמש בו, מבשל בו, שותה בו מים, חולט בו תה, אין לו שום דבר אחר זולתו. יום אחד, שוב יצא לרחוב. משיצא לרחוב, ראה איש אחד, בתמוז ואב, החום הורג, [לוהט כאילו] צולה צלי, ואיש זה הולך ברחוב לבוש בבגדי חורף, ועליהם מעיל עבה, ועל המעיל פרווה, ואת צווארו עטף בצעיף, ובואו וראו! זה בא, עמד והסתכל עליו. רצה להתחיל לקלל אותו, לגדף אותו, לומר לו: הי! אתה משוגע, איזה יצור אתה?! אחר-כך נזכר ואמר לעצמו: אם ירצה לפגוע בו, הלוא יצטרך לתת כסף [לצדקה], יצטרך ללכת לתת לעניים, מניין ייתן? הלוא אין לו שום דבר! קם ונשׂא עיניו לשמַים ואמר לו [ליושב בשמַים]: ריבוֹנו של עולם! האם אין האדם הזה ראוי שאמכור עכשיו בגללו את הסיר? כוונתו לומר, שיצטרך למכור את הסיר ואת הכסף שיקבל בעד הסיר ייתן לצדקה [כדי לכפר] על העוון שהוא עומד לעשותו.

תמליל: 

יִחְכּוֹן יְקֻלוֹן וֵיחִדּ כַּאן כִּלִّש עַצַבִּי, עַלַא כִּלّ שֵין יִתְּוַאזַא, וְכִּלّ חְכִּיִّי תְּחִ'צّוּ. קוּל מַתַ'לַן חְכִּיִّי, לַא צוֹבּוּ וְלַא בְּגַ'נְבּוּ. לַאזִם הִוִّי עְרֵיטִ'י יְדַּחִّ'ל נַפְסוּ בִּיַה. כַּאן יִגִ'י מַתַ'לַן יְעַאיִן בִּדַּّעְ'בּ אִתְ'נֵין, וֵיחִדּ תְּעַדַּّא  עַלַّאח', לוֹ וֵיחִדּ אַכַּל מְנִלַّאח', יִגִ'י הַאדַ'א יְדַּחִّ'ל נַפְסוּ בִּَנִّץّ, יִלְזַמוּ לְّוֵיחִדּ מִן עִנְדִּם, יְשִתִּّמוּ, יִקְתִּלוּ, יְסִבּّוּ. יִלְזַם דַּעְ'בּוּ וִיע'ו...Read more

סיפור עם מוסר השכל מפי האם

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
עזרא משיח
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
מנהל חשבונות
גיל בעת התיעוד: 
63
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
פרופ' יעקב מנצור
מועד התיעוד: 
1973
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

יודעים אתם, הסיפורים והמעשיות גם משעשעים וגם מלמדים דעת. אסַפר לכם סיפור, כיצד היו לפנים – הסיפור יפה – לפנים, כלומר בימי זקנינו, כשהיו רוצים ללכת מעיר לעיר, לא היתה לא רכבת ולא מכונית, היו הולכים מעיר לעיר או, רוכבים, במחילה מכבודכם, על פרֵדות או מפליגים בספינה. מכלל הדברים אסַפר לכם כמה הייתה אורכת נסיעה כזאת. המנוחה אִמי סיפרה לי, אמרה, כשהיו היא ואחותה קטנות, אִמן לקחה אותן, הלכה אצל משפחתה באל-מסַייב. אל-מסַייב כיום – שעה ברַכּבת, שעה שעה-ורבע מספיקים. היא מספרת, יצאו מבגדאד עם עלות השחר, הגיעו לאל-מסַייב ביום שישי בזמן שהמואד'ן [הכרוז הקורא לתפילה] משַבח. זה סיפור, ששמעתיו מן המנוחה אמי. עכשיו נשוב לסיפור שלנו. אלה, לפנים, היו מפליגים בספינה. יום אחד יצאה ספינה מעיר שקוראים לה אל-הִנְדִיִי. הִנְדִיִי זו קוראים לה גם טְוֵירִיג'. ובוודאי שמעתם את זה. בהנדיי זו קרה מקרה מאוד לא טוב. בתקופה שלפני שבּא פיצל, אחרי שנכנסו האנגלים, קמו הבדווים וכבשו את העיר. אחר-כך באו האנגלים, הביאו צבא וחזרו ונכנסו לעיר. אלה, כשנכנסו לעיר... כידוע, הצבא האנגלי היו בו סוגים סוגים. היו בו בורמאים, והיו בו סיקים, והיו בו הוֹדים. אלה משנכנסו לעיר, היו [שם בעיר] מִסכנים, יהודים, הלכו למניין ראשון לבית-הכנסת, היו מתפללים. ואלה היו חיילים סיקים. סיקים – אלה שמגַדלים שֹערם, אלה חזקים מאוד. והיהודים בעיר הזאת, בטוֵיריג', באל-הִנדִיִי, היו לבושים כמו הבדווים: יַשמַאע' [מטפחת ראש, כַּפייה] ועגאל [החבל שקושר את היַשמַאע']. סיקים אלה, כשנכנסו – בידם רובים ובהם כידונים. לאן נכנסו? לבית-הכנסת. אלה היו מתפללים, ו[הסיקים] התנפלו עליהם, חשבו שהם בדווים, ותקעו את הכידון בבטנם. באותו יום הרגו שבעה יהודים בבית-הכנסת, מסכנים. בכל-אופן הסיפור הזה לא מענייננו הוא. נספר עכשיו על הסיפור הזה של הנסיעה. יום אחד בעיר זו, בטְוֵיריג', איש אחד רצה לנסוע.  ספינה עמדה להפליג והוא עלה עליה. הוא התמקח עם בעל הספינה. אמר לו: כמה תיקח ממני? נתן קְרַאן, בישליק, אינני יודע כמה, ועלה לספינה. הספינה הפליגה, הפליגה, הפליגה, עוד ועוד, עד שהגיעה לאל-כופה. כשהגיעה הספינה לאל-כופה..., בעל-הספינה הזה קוראים לו רב-חובל. רב החובל הזה אמר להם: הקשיבו, למשך שלוש ארבע שעות עלינו להוריד משֹא ולהעלות משֹא. לאֵלה הנוסעים אִתוֹ אמר להם: רְדוּ טַיילוּ בעיר, אִכלוּ שְתוּ, ואחרי שלוש שעות ארבע שעות בוֹאוּ. יצא אחד מאֵלה, יצא לטייל בעיר. כשיָצא, הלך בשוּק, שָתָה תה, אָכַל, שָתָה והחל לטייל ממקום למקום. הלך והלך והלך... עד שהגיע למסגד הגדול. ראה את המסגד גדול, הִתפלא. נכנס למסגד והתבונן: כאן צריח, כאן כִּפָּה, כאן אולם מרפסת, וכך... עד שהגיע לחדר מסוים. הוֹשיט ראשו – והנה הוא רואה [אנשים] יושבים, החדר פרוס  בשטיח, ילדים יושבים ולומדים, והמורה שלהם יושב ומלַמד אותם. אלה, הבדווים, כפי שאתם יודעים, הלוא אינם יושבים על כסאות, אלא יושבים על הרִצפה, על שטיחים, ברגליים מקופלות [="ישיבה מזרחית"], והמורה שלהם גם הוא יושב (ברגליים מקופלות)... ויושב בחדר. זה בא ונכנס, ביקש רשות ונכנס פנימה. הוא מקשיב מה אומר המורה. באותה שעה היה המורה מלַמד אותם מתַי מתפללים, מן הבוקר עד הערב, מתי מתפללים. והנה, בין יתר הדברים, המורה, רגלו כאבה לו. רגלו כאבה לו - אינני יודע איזו מחלה בה - ואיננו יכול לקפל את רגלו, ונאלץ ליישר אותה. וכפי שאתם יודעים, זה כאשר... הלוא הילדים האלה, הלומדים אצלו, כמו בניו הם, איננו מתבייש מהם. והנה, כשלא ישב ברגליים מקופלות, היה מיישר רגלו ויושב. אך כאשר בא הזָר הזה, התבייש ממנו: לא נאה, הלוא איש זר בא, והוא יֵשב לפניו, כשרגליוֹ פשוטות ישר? זה לא מקובל. מה עשֹה? נאלץ לקפל רגליו. קיפל רגליו, אבל רגליו כאבו לו. המורה הזה היה מלמד אותם על זמנֵי [התפילה] ... מתי מתפללים. התחיל מלמד אותם, למשל: [תפילת] מנחה מתפללים בשעה תשע [לפי שעון] 'ערבי', כלומר אחר-הצהריים. [תפילת] מעריב מתפללים בשתים-עשרה 'ערבי', כלומר עם שקיעת השמש. [תפילת] שחרית – בשעה אחת ושליש 'ערבי'. הגענו לתפילת הבוקר. בבוקר, אמר להם, תפילת הבוקר היא בעת עלות השחר, לפני ש-..., כלומר עם בקיעת השחר ולפני זריחת השמש. זה, חברנו, שמע שכך הוא אומר, אמר לו: בבקשה ממך, רוצה אני לשאול אותך שאלה. אמר לו: אמוֹר, בני. אמר לו: אתה אומר, תפילת הבוקר – עם בקיעת השחר ולפני שתזרח השמש. עכשיו אני רוצה לשאול אותך: אם השמש זרחה לפני שעלה השחר, מה אעשה? המורה הזה קם ויישר את רגלו. הוא ישב קודם לכן ברגליים מקופלות ורגליו כאבו לו. יישר אותן ואמר לו: "יִתן לך אלוהים מנוחה, כשם שנתת מנוחה לי". מה הכוונה? כלומר, אדם זה לא שווה שמישהו יעריך אותו, לא שווה שמישהו יעשה לו כבוד. מעשה זה, אכן למדים אנו ממנו שאדם צריך להבין מה לדַבר ומה יוצא מפיו. 

תמליל: 

תְּעִעְ'פוֹן לִחְכִּיַّאתּ וְלִסְוַאלִף הַם תְּוַנִّס ןְהַם תְּעַלִّם עַקִל. אַחְכִּילְכִּם חְכִּיִّי, אַשְלֹן כַּאנוּ בִּלְאַוַّל, לִחְכִּיִّי חִלְוַה, בִּלְאַוַّל, יַעְנִי אִיַّאם גְ'דּוּדְּנַא, לַמִّן כַּאנוּ יְעִ'דּוֹן (i) יְעֻ'חוֹן מְנוּלַאיִי לוּלַאיִי, מַא כַּאן לַא רֵיל וְלַא תֹּמַבִּיל. כַּאנוּ יִמְשוֹן מְנוּלַאיִי לוּלַאיִי, לוֹ מְחִילַה יְעִ'כְּבּוֹן עַלַא דְּוַאבּ, לוֹ יְעֻ'חוֹן בִּסְפִינִי. מְנִגֻ'מְלַה אַחְכִּילְכִּם אַשְקַדּ כַּאנִתּ תְּטַוִّל הֵיכִּד' סַפְ...Read more

מעשיה על בריון שכונתי

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
יוסף רג'ואן
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
חייט וסוחר בדים
גיל בעת התיעוד: 
75
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
פרופ' יעקב מנצור ופרופ' דוד צמח
מועד התיעוד: 
1975
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

איש אחד, בריוֹן, הִטיל חִתיתו על השכונה. ההתגרויות [בלי הֶפסק]. לא השאיר משפחה בשכונה, שלא הטריד אותה. [אנשי השכונה]  אמרו: אם נבוא להתלונן עליו בבית-המשפט, יֵצא זה וישפוך דמים. הבה נלך אל המוכתאר ונספר לו את העניין. הלכו לבית המוכתאר ממררים בבכי: הצילנו ממנו! התגרויות שאין לתארן! אמר [המוכתאר]: "אני אמצא לזה פתרון". שלח המוכתאר לקרוא לו. הושיבוֹ בבית-קפה ודיבר אתו רכוֹת. כך נמשכה השׂיחה עד ששִכנע אותו לשׂאת אישה. נשׂא אישה, הוא הִשׂיא אותו. האיש הזה נולדו לו ילדים. מה יוכל לעשות [עכשיו]? ממי עוד יסחט כסף? במי עוד יפגע? [יש לו עכשיו] בית, ילדים. יֵשב בכלא וינטוש את אשתו ואת ילדיו? הלך ונעשה פועל בבית-המטבחיים, נושׂא גופות [של בהמות שחוטות לאכילה] על גבו ומוביל אותן לקַצב (אתה בוודאי ראית [מחזה כזה]: [בחור שנושׂא] על גַבוֹ גופת בהמה, והוא הולך ומוביל אותה). [יום אחד] כשהיה הולך, הלך בעקבותיו כלב. הכלב ראה גופת בשר, רצה לחטוף נתח ממנה. ואם אכן זה [הכלב] יחטוף ממנה, יאשימו אותו: איך זה לא נזהרת ממנו? הרי אין הוא אלא כלב! זה  כל רגע [אומר לכלב]: "הוֹש!" וצועק עליו וממשיך ללכת, [אך הכלב] שוב הולך בעקבותיו. "הוֹש!" ושוב הולך בעקבותיו. התחיל לדבר עם הכלב. אמר לו: "אם תלך, מוטב; אם לא תלך, כי אז אלך אל המוכתאר שישׂיא אותך". הוא, הכלב, אך שמע נישׂואין, מיד ברח.

תמליל: 

פַדּّ וֵיחִדּ שְלַאתִּי (אִ)טַّרַף מְכִּיִّעוּ, (אִ)תַּّעַדִּّיַّאתּ, מַא מְחַ'לִّי בֵּיתּ מְנִ-טַّרַף אִלְמַא (<אִלִّי מַא) טִ'וַّג'וּ. עַ'אחוּ קַאלוּ: אִדַ'א (i) דַּנִّשְתַּכִּי עְלֵינוּ בִּלְ-מַחְכַּמַה, הַאדַ'א יִטְלַע יִקְתִּל דְּמוּם. דְּחַ'לִّי נְע'וּח עִנְדִּ-לְמִחְ'תַּאר וְנִחְכִּילוּ בִּלִחְכִּיִّי. עַ'אחוּ לְّבֵּיתּ לְמִחְ'תַּאר קַיִّתְּבַּכּוֹן: חִ'לִّّצְנַא מִנّוּ. תַּעַדִּّיַّאתּ מַא תִּתְּוַצַّף. גַּאל: אַאנִי אַשוּפְלַה צַ'ארַה. בַּעַת' צַחְלוּ לְמִחְ'ת...Read more

מעשיה על האם הזקנה שביקשו את ידה

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
יוסף רג'ואן
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
חייט וסוחר בדים
גיל בעת התיעוד: 
75
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
פרופ' יעקב מנצור ופרופ' דוד צמח
מועד התיעוד: 
1975
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

איש אחד רצה להעתיק דירתו ממקום [אחד] למקום [אחר], אל מחוץ לעיר, ככה, בקצה העיר. מה [בסך הכול] יש לו? נשׂא הוא בעצמו את החפצים, העבירם והובילם לבית. נשארה אמו, אישה זקנה שחוּחה [מעוגלת ככדור וקשה להבחין בין חלקי גופה] ראשה ורגלה וכולה. נטל אותה והניח אותה על גבו. עטף אותה בגלימה והניח אותה [על גבו], ורק ראשה נראה. והוא הולך ברגל ומוביל אותה לבית. ראה אותו חברו. אמר לו: היי, אתה!, זו מיהי? אמר לו: זו אִמי. אמר לו [חברו]: "הלוא תשׂיא אותה!" הוא מתלוצץ. היא בת מאה ועשרים שנה. לא ענה לו. סטרה לו על ראשו. אמרה לו: האיש מדַבר אליך, הלוא תענה לו! (דוד צמח: נראה לה הדבר הזה [שהציע החבר]). נראה לה. שמעה [על ההצעה] שישׂיאו אותה, אמרה, אולי אכן ראויה היא לנישואין?

תמליל: 

הַאיִי פַדּّ וֵיחִדּ קַיְעִ'ידּ יִתְּחַוַّל מְנִמְכַּאן לִמְכַּאן, בַּעַّ'ה, הֵיכִּד' בְּתַּאלִי לוּלַאיִי. אַש עִנְדּוּ? שַאלַה הִוִّי לִעְ'רַטַ'אתּ, נְקַלַה וִדַּّאהַ לִלְבֵּיתּ. תַּמִّתּ אִמّוּ עְג'וּז מְגַּמְבְּלַה עַ'אסַה וְעִ'גְ'לַה וְכִּלִّתַּה. שַאלַה חִ'לַّאהַ עַלַא טַ'הְע'וּ, עִבַּאהַ בִּעְבַּאיִי, חִ'לַّאהַ, בַּס עַ'אסַה מְבַּיִّן, וְקַיִّמְשִי קַיְוִדִּّיהַ לְّבֵּיתּ. שַאפוּ צְדִּיקוּ. גַּלַّה: הַאיִי שִנוּ, וְלַאכּ? גַּלַّה: הַאיִי אֻמִّי. גַּלַّה: מַא-דְּזַו...Read more

סיפור עם על הבן שהיכה את אמו

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
יוסף רג'ואן
משתתפים בשיחה: 
דוד צמח
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
חייט וסוחר בדים
גיל בעת התיעוד: 
75
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
פרופ' יעקב מנצור ופרופ' דוד צמח
מועד התיעוד: 
1975
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

הסיפור קרה בימי חַג'י אחמד אַעַ'א, בתקופת שלטון התורכים. חַגִ'י אחמד אַעַ'א היה שופט עצמאי, שפט הכול לפי ראות עיניו. הוא השופט והוא הפוסק. כשתלונה מוגשת לפניו, הוא פוסק מיד בו במקום. אישה אחת היה לה בעל, ובעל זה הוריש סכום כסף. הילד, בנוֹ, יצא מושחת, משַׂחק בקלפים. כילה את הכסף. כלום מִשׂחקי קלפים מותירים כסף?! אפילו את השטיחים, את החפצים, את הכול מכר. לאן [הלך הכסף]? למשׂחקי הקלפים. אשתו, [כלומר] אמו של הילד, החליטה לא לתת לו עוד [כסף]; אין לה. [ואז] היכה אותה, שבר [לה] שן, שתי שיניים. פקעה סבלנותה, הלכה והתלוננה בפני חַג'י אחמד אַעַ'א --- (דוד צמח: התלוננה על בנה?) על בנה. זו עברה והלכה אליו, סיפרה לו לחַג'י אחמד אַעַ'א [על בנה]. נתן לה איש אחד כמו ג'נדרם, כלומר שוטר, שיֵלך [אִתה] להביא אותו. כאשר הלכה בדרך, התחרטה: בנה עומד להימסר בידי חַג'י אחמד אַעַ'א! איך ייתכן! מה אעשה?! [ואז] היא אמרה [לעצמה], היא [עכשיו] עומדת ללכת, ואת מי שתראה תאמר עליו: זה בנה. עברה וראתה איש אחד מחונך, בן-תרבות, בעל הופעה נאה, לא מסוג האנשים שמַכִּים וכד', מיושב מאוד. אמרה לו [לשוטר]: "זה בני". לקחו אותו והביאוהו אל חַג'י אחמד אַעַ'א. אמר לו: איך זה אתה מכה את אמך ומשבר לה את שיניה? אמר לו: חג'י, אני אין לי אֵם. זה שלושים שנה מאז נפטרה. מנַיין לי אֵם? אמר לו [חג'י אחמד]: "אהה... אתה מתכחש לאמך?" הֵרים ידו וסטר לו. נפל והתגלגל. אמר לו: "הירגע, אמוֹר: זו אמי". אמר לו: "טוב, בסדר: אמי". אמר לו: "אני גוזר עליך: תלך לבית, מכאן לביתכם, תלך כמו חמור, ואמך תרכב על גבך, וכל האנשים יִצפו בך. שלח עמו שני שוטרים. [האיש] התכופף כך, [והאישה] רכבה על גבו, הופ! [והתחילו ללכת]. כשהאנשים רואים מחזה כזה, מי זה לא ירדוף אחריו לחזות בו? העיר כולה נהפכה למחזה-בידור, שאין לתארו. והנה קרה, שאחיו פגש אותו: ראה מהומה שאינו יודע מהי. בא והושיט ראשו, פילס לו דרך ביניהם, הביט, והנה רואה הוא את אחיו, ואישה רוכבת על גבו, והוא הולך על ידיו ועל רגליו, כך, כמו חמור. אמר לו: מה זה? אחמד, מה אלה? אמר לו: זו אמי. אמר לו: מה?! אמי – זה שלושים שנה מאז נפטרה!  אמר לו: לא אותי [תנסה] לשכנע, לך ושכנע את האַעַ'א. השוטרים הרחיקו אותו. אמרו לו: "אתה מונע אותו [מִלמַלֵא את גזר הדין]? היא אִמו! הוא הִכה אותה!" כל [הצעקות] שהוא צועק במהומה זו, מי יכול לשמוע אותן? וכך המשיך... ורק עד שהביא אותה לביתה, עזב אותה. הוא מעוניין להיפטר, שמא ישובו ויובילוהו. "אכל אותה" ועבר [כלומר, שתק ולא עשה מזה עניין].

תמליל: 

הַאיִי בִּיַّאם חַגִّ'י אַחְמַדּ אַעַ'א --- הַאדַ'א בְּזַמַאן תִּّרְכּ --- כַּאן יִחְכִּם --- וִבְּכֵּיפוּ --- הִוִّי לְחַאכִּם, הִוִّי יְקִץّ. תִּגִ'י דַּّעְוַה יְקִצַّה סַעְתּ סַّאעַה. פַדּّ וַחְדִּי עִנְדַּה עִ'גַّ'אל כַּאן, וְהַאדַ'א לְעִ'גַّ'אל חַ'לַّף פְלוּס. לְוַלַדּ, אִבְּנוּ, טַלַע עַאע', קַיִّלְעַבּ קְמַאע'. חִ'לַّצַה לִפְלוּס. לִקְמַאע' יְחַ'לִّי פְלוּס? חִתִּّי לִזְוִילִי, לִעְ'רַטַ'אתּ, כִּَלִّתַּה בַּאעַה. וֵין? לִלִקְמַאע'. קַאמִתּ מְעַ'אתּוּ, אִמّוּ לִלְוַ...Read more

מעשיה על היהודי שלחש לחמור

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
יוסף רג'ואן
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
חייט וסוחר בדים
גיל בעת התיעוד: 
75
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
פרופ' יעקב מנצור ופרופ' דוד צמח
מועד התיעוד: 
1975
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

היה איש אחד בעל בהמות משׂא מוביל ברזל מן הכפר אל החנות [של הלקוות] שלו  ב[שוּק] שוֹרגָ'ה (זה בבגדאד). המוביל הזה העמיס כדים, כוסות-חרס, ודברים אחרים, על החמור להובילם לבעל-החנות. יהודי אחד עבר שם וראה אותו נוהג את החמור ואומר לו: "בן-יהודי! יהודי בן-יהודי!" לחמור. היהודי הזה שעבר שם היה בדחן ובן-חיל. הכאיבה לו מילה זו [של המוביל שהיה אומר]: "בן-יהודי!" ומכה את החמור. זה [היהודי] בא והתקרב אליו, ולחש לחמור. הוציא סיכה, נָקַב את אוזנו של החמור. חמור, שנוקבים את אוזנו ויוצא דם ממנה... [מה הוא עושה?] בעט בו. במי? בבעליו. אמר לו: "אנא, מה אמרת לו? אתה אך לחשת לו, והוא בעט בי. הלוא תאמר לי מה אמרת לו?" נאספו המוסלמים [מסביב ואמרו]: מה, החמור הזה מבין? מה אמרת לו? איך...? מה אמרת לו? [בעל החמור סיפר להם:] "הוא לָחש לו. אני אומר לכם בהן צדקי, ב[חיי] הנביא, הוא אך לחש לו [לחמור], [והחמור] בעט בי. אינני יודע מה אמר לו [לחמור]. הלוא תאמר לי, מה אמרת לו?" לבסוף הלכו ולקחו אותו המוסלמים האלה. הם אפילו התביישו לומר לו: "'מה לחשת לו?" מה הם, משוגעים? חמור מהו, לוחשים לו? שומע הוא? מבין הוא? הביאו אותו למשטרה, את היהודי ואת החמור ו... הכדים נשברו, והחמור רץ. חזרו והביאו אותו. הכדים [נעשו חתיכות], כל חתיכה הייתה בגודל כזה, קטנות קטנות. הוא רוצה את דמי הכדים מן היהודי. מדוע לחש לחמור ושיברם? השוטרים מסתכלים עליו. הוא בא אל הסַמל התורן ואמר לו: "אדוני, היהודי הזה לחש לחמור. אינני יודע מה אמר לו. הוא אך לחש לחמור, [החמור] בעט בי. לי נגרם נזק, והחמור רץ ונשברו הכדים כולם. אלה לא שלי הם. אני רוצה את דמיהם. מדוע לחש לחמור?" אמר לו [הסמל התורן]: "מה אתה מדַבר?! חמור לוחשים לו? מהו? הוא מדבר? לא. הוא שומע? לא. חמור מהו?" קרא לו ליהודי ואמר לו: "על מה האיש הזה מדבר? אולַי תסביר לי?"  אמר לו: "אני הולך [ברחוב]; וכשאני הולך, אני שומע שהוא אומר לו: יהודי בן-יהודי! והיה זה יום שישי בערב. אני, כששמעתי שיהודי הוא החמור הזה... [והיום] שבת. נכנסה השבת. איך יוכל לעבוד? באתי ולחשתי לו, אמרתי לו: הלילה שבת, איך תוכל לעבוד? זה אך שמע שהלילה שבת, והוא יהודי, קם ובעט בו: למה יעבידנו ביום השבת? למה יעבידנו ביום השבת?" הלוא יהודי הוא זה! אמר [הסַמל התורן]: "צאוּ, צאוּ!" מה יפסוק? אמר לו [לבעל החמור]: "אין לך זכות לקחת ממנו. אילוּ החמור יכול היה לשמוע ולדבר, הייתי שופט את היהודי, אבל אין דבר כזה". הוציאָם.

תמליל: 

כַּאן פַדּّ וֵיחִדּ מְכִּיעִ'י, יְוַדִּّי חְדִּידּ מְנִלְ-כּוּעַ'ה אִלַא (i) דִּّכַּّאן מַאלוּ בִּשّוֹרְגַ'ה (הַאיִי בִּّעְ'דַּאדּ). הַאדַ'א לִמְכִּיעִ'י שַיִّל תְּנַאגִּי, שִעְ'בַּאתּ, וְאַשְכַּאל, עַלַא זְّמַאל קַיְוִדִּّלְיַََא לַבּוּ (<לְ-אַבּוּ) דִּّכַּאן. מַשַא וֵיחִדּ יְהוּדִּי קַיְשוּפוּ קַיְסוּקוּ לִזְّמַאל, יְקִלّוּ: אִבְּנִ-לִיהוּדִּי! יְהוּדִּי אֵבְּנִ-לִיהוּדִּי! לִזְّמַאל. הַאדַ'א קַיִّמְשִי וֵיחִדּ יְהוּדִּי, שַקַנְדַּחִי וְסַבִּע. וִגְ'עִתּוּ הַאיִי לְכ...Read more

מעשיה על השיח' ובן המלך

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
יוסף רג'ואן
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
חייט וסוחר בדים
גיל בעת התיעוד: 
75
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
פרופ' יעקב מנצור ופרופ' דוד צמח
מועד התיעוד: 
1975
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

היה שֵיך אחד נכבד. בשנה ההיא לא ירדו גשמים, והשיך הזה - כל מה שזָרַע, כולו נהרס. וכל כספו אבד. ומצד שני אשתו, [ש]הוא אוהב אותה הרבה מאוד וילדה לו שנים-עשר בנים ובת והוא אוהב אותה מאוד, חלתה. מכר את הדברים שיֵש לו, כלים, [עד ש]לא נשאר לו שום דבר. נאלץ לקחת את הרובה וללכת למכור אותו בעיר ולקנות לה תרופה ואוכל טוב ומזין. מכר אותו. אזל הכסף. חזר והלך פעם שנייה, ישב על הגשר ובכה. עברו המלך והשׂר בתחפושׂת. לא. סליחה. הלך לשבת על הגשר והחל לצחוק. הוא צחק [עד שהגיע למצב ש]לא שלט בהרגשותיו. בשעה שהיה בלא שליטה על הרגשותיו, עברו המלך והשׂר בתחפושת. ראו אותו מבקש נדבות וצוחק. אמרו: הקבצן – הלוא [כרגיל] בוכה, מבקש, מתחנן; והנה זה צוחק הוא. אמר המלך לשׂר: הבה וניתן לו סכום גדול, ונראה מה יעשׂה. נטלו סכום של כעשׂר לירות. נטלו אותן ונתנו לו אותן. הם אך נתנו לו אותן, הֵחֵל לבכות. זה אינו מתיישב עם זה. [כשהוא] מבקש נדבות – צוחק; נתנו לו – בוכה. אמרו לו: "אמוֹר, מה פשר דבר זה ונבין אותו. סַפר, אל תירא". אמר להם, הוא אינו קבצן. הוא שֵיך של בדווים והוא אדם נכבד ובעל-שם. כספו כולו אבד, ואשתו חולה. בא לכאן ומכר את הרובה, ואזל [כספו] ועכשיו אין לו [מאומה]. וכאשר נתתם לי עתה את עשׂר הלירות, חשתי שעורק פָקַע במצחי. והבכי שבכיתי הוא מחמת זאת. מדוע? עורק זה שפָקַע במצח, הוא סימן שטיפּת הבושה נפלה, והריני בוכה עליה. הדבר נגע ללִבו של המלך. אמר לו: "קום ובוא אתנו". קנו לו את הרובה ההוא שמכר, ונתנו לו סכום גדול, שהרי איש זה לא קבצן, הוא מלך המִדבר. נֹאמר, נתנו לו, למשל, כמאתיים לירות, [במטבעות] זהב, באותם הימים. כשהמלך הגיע לביתו, זה [השיך] הלך לקנות בשוק והביא אוכל וכל מה שנחוץ. עכשיו כבר יש לו כסף, השיך. כשהמלך הלך לביתו, ראה [שהכול] מקוננים. "חלילה, מה קרה?" אמרו לו: בנו יחידו הלך לשׂחוֹת בים, נשׂא אותו גל ומת. איננו. והיה אבל כבד  בבית המלך. [הוא היה] בן-יחיד, והמלוכה עלולה להילקח ממנו. אמר לו לשׂר: מִצווה זו שעשׂינו – זה שכרה? אסון כזה?! אין לו זולתו. בן-יחיד. היכן עכשו עיקר ההתרחשות? אצל השיך. הלך לשוק וקנה להם אוכל וכל מה שנחוץ, ויצא לצוד במדבר. מן הבוקר עד הערב רצה לצוד [משהו, ואין]. אפילו עוף רצה לצוד, גם-כן אין. אפילו זֵכר של ציד לא... לן במדבר. אמר, בגירושין [שבועה שיגרש את אשתו], שלא ישוּב אלא אם כן יצוּד. ביום השני – אותו דבר, גם-כן לא צד [מאומה], מן הבוקר עד הערב. והרובה אצלו והכדורים, אלה שהמלך קנה לו אותם. אחר-כך, ביום השלישי בבוקר, ראה אדם ערום, ואריה בעקבותיו מסתער [עליו], והאדם צועק. [קודם לכן] יצא מן הים (זה היה בן המלך). יצא מן הים ואמר ללכת למדבר, כדי לחפשׂ מקום להגיע אליו. האריה ראה אותו, הסתער עליו, רצה לטרוף אותו. זה [השיך] הכין את הרובה; ואך התקרב האריה, ירה בו. שתיים שלוש יריות – והרגו. אמר לו: "אנא, כַסה אותי". לא זה יודע שזה בן-המלך, ולא בן-המלך יודע את מה שקרה, שאביו עשׂה לו [לשיך] טובה. (בבית המלך יושבים [עכשיו] באבל). הסיר [השיך] את הגלימה ונְתנה לו. כיסהו בה. [בן המלך] הגיע לעיר. הוא אך נכנס לבית, והמִספד הפך לשֹשֹון ולשמחה, שלא היו כמותם. השיך, מה הוא רוצה? את הגלימה. השומר (הלוא זה בית-מלך, כלום כל מי שבא יכול להיכנס?! הֶפקר?!) אסַר עליו, לא הרשה לו להיכנס. אמר לו [השיך]: "בחייך, הגלימה, אני רוצה את הגלימה, את הגלימה שלי". "הֵי, אתה! מה כל זה? איזו גלימה?! על מה אתה מדבר?! הסתלק מיד!" אין מניחים לו [להיכנס]. וזה [השיך] מתבייש ללכת בלא גלימה. [באשר ל]בן-המלך, רחצו אותו, החליפו לו בגדיו והביאו אותו אל המלך בביתו. כינס [המלך] מועצה, כל השׂרים שיֵש, כולם הביאם. הוא רוצה לדעת, כיצד קרה דבר זה: יומיים, ורק ביום השלישי יצא מן המים, וכו'. [הבן] סיפר לו את הסיפור והגיע [בסיפור] עד ל[פגישה עם] בדווי, הבדווי ירה באריה... (המועצה כולה שומעת). זרק אותו גל ליד... במקום [מסוים]. יצא מן הים. הוא הלך במדבר – ואריה רדף אחריו. הרג אותו. הבדווי הזה הרג אותו, ונתן לי את הגלימה שלו. כיסה אותי בה. "מַהרו והביאו את הבדווי הזה!" "היכן הוא?" יצאו וראו שהוא רב עם השומר. "נוּ, מהר, המלך רוצה אותו". זה [השיך] בא לפני המלך, והנה הוא רואה שזה אותו המלך והשׂר; והם רואים שהוא אותו האיש בכבודו ובעצמו, שעזרו לו ונתנו לו וקנו לו את הרובה... ברובה, שקנה לו, הרג את האריה. הטובה שעשׂה היא שהצילה את בנו מן המוות. אמרו: אנו מה נגמול לו לזה, לבדווי? (השיך ישב [שם כשדיברו]) מה נגמול לו? אחד אמר: נעשׂה אותו שׂר. ואחד אמר: נבנה לו ארמון ליד בית המלך. ואחד אמר להם: ניתֵן לו אלפי לירות. [שום הצעה מהצעות אלה] אינה מתקבלת על דעתו של המלך. כל אלה, אמר, לא ייתכנו. לִבו רותח: בנוֹ יוצא-חלציו! בכסף [גומלים] זאת?! אין ערך [שישווה] לו. מה שירצה לגמול לו, לא יספיק, שהרי גם המלוכה הייתה אובדת, לוּ מת בנו. אחר כך אמר: אני עצמי אפסוק בעניין זה. אמר לו [לשיך]: כמה בנים ובנות יש לך? אמר לו: יש לי שנים-עשר בנים ובת. אמר לו: בִתך – בני יִשׂא אותה, רק אז אדע שפרעתי חובי. ונבנה לך ארמון ליד ארמונו של המלך. וניתן לך דרגה גבוהה. באותה שעה הביאו אותה לבית, אירסו אותה, וחיתנו אותו בבן-המלך, ונכלל בין משפחת המלוּכה. אין אפוא דבר, שהולך לאיבוד אצל אלוהים. עשׂה חסד עמו וקנה לו את הרובה ונתן לו כסף, עזר לו. זה, בנו של המלך, עמד על סף-המוות, וזה הצילו. לבסוף נעשׂה חתנו של השיך.

תמליל: 

כַּאן פַדּّ וֵיחִדּ שֵיח' כְּבִּיע'. וְהַאדַ'א שֵّיח', הַדִ'יכּ סַّנַה (אִ)זַّעְ'ע מַאלוּ כִּَלִّתּוּ, מַא גַ'א מַטַע', כִּَלִّתּוּ מַאתּ, וִפְלוּסוּ כִּَלִّתַּה עַ'אחִתּ. וְמִן צַפְחִתּ לִّחִّ'י מְעַ'אתּוּ, יְחִבַּّה כִּלִّש כְּתִ'יע' וְגַ'בִּתְּלוּ תְ'נַאעִש וַלַדּ וִבְּנֵיתִּי וִיְחִבַּّה כִּלִّש כְּתִ'יע', תְּמַארְטִ'תּ. בַּאע לְאַשְיַَא אִלַّדִ'י עִנְדּוּ, אַדַּוַאתּ, מַא פַטַ'ל עִנְדּוּ שֵין לִתַּّאלִי. נְגַ'בַּר יַחִ'דַ'ה לִתְּّפֻגַּה וִיע'וּח יְבִּיעַה בִּלִוְלַאי...Read more

סיפור עם על האיש וכתונת הלילה שלו

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
יוסף רג'ואן
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
חייט וסוחר בדים
גיל בעת התיעוד: 
75
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
פרופ' יעקב מנצור ופרופ' דוד צמח
מועד התיעוד: 
1975
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

איש אחד, [כאשר] הֵאיר הבוקר... (יש לו הֶרגֵל [לתלות את כתונת הלילה]. הלוא בלילה לובשים כתונת-לילה, הרי לא בחליפה הוא ישן). האיר הבוקר, תלה אותה [את הכתונת] על ה"בּרַאדָה", בגג, בקומה השנייה. לקח סל-נצרים [של דקל], כדי לערוך קניות. והנה מה הוא רואה? הכתונת עפה ונפלה בחצר, על הרצפה. הוא הלך לשוק וקנה תרנגולות ובשר ועָרָק, בוטנים, שקדים, מינים ממינים שונים. הוא רוצה לעשות מסיבה לרגל צאתו בשלום. הלך והזמין את הקרובים, כל הקרובים שיש לו, והזמין את כל החברים שיש [לו]. כל אלה מוזמנים שיבואו אליו הלילה. אמרו לו: מה..., נולד לו בן, שהוא רוצה לחגוג כך? יש לו בן, שעומד להינשׂא? לא. אם-כן מה יש? אמר: "לא אומר עד שנשב וננוח בלילה, ונספר מעשׂיות, ואז אומר לכם מה אירע לי". אינם יודעים [מה קרה]. אִמו שואלת את אשתו: לא סיפר [לך] דבר בלילה? אמרה לה: לא. זו, אמו, אוהבת אותו בכל נפשה: "אלוהַי, הצילנו!" אינם יודעים [מה קרה]. אשתו מוכנה להיות כפרתו: "אלוהַי, אתה, אתה תצילנו!" פעם זו בוכה ופעם זו. אין יודעים מה אירע לו, שהזמין את כל האנשים האלה. כל דבר הביא. עשׂה יותר מאשר לחתונה. באו [האורחים] בלילה, ישבו ושתו. אמרו לו: סַפר לנו. אמר: אסַפר לכם מה אירע לי. אמר להם: אני פשטתי את כתונת-הלילה שלי, תליתי אותה ב"בראדה". והנה מה אני רואה? היא נפלה מן ה"בראדה" לרצפה. אני – לוּ הייתי בתוך הכתונת, הייתי נעשׂה חתיכות חתיכות. הנה נולדתי מחדש. יש לי חיים חדשים.

תמליל: 

הַאדַ'א פַדּّ וֵיחִדּ, צַבַּח צְבַּאח... (עִנְדּוּ עַאדַּה, עֵ'יע' בִּלֵّיל יְלִבְּסוֹן דִּשְדַּאשַה? ח'וֹ מַא יְנַאם בִּלְבַּדְּלַה). צַבַּח צְבַּאח. עִלַّקַה עַל בִּרַّאדַּה בִּצַّטְח, תִ'ינִי טַפְּקַה. אַחַ'ד' זְנַבִּיל קַיִّתְּסַוַّק. מַא שַאף אִלַّא דִּّשְדַּאשַה טַאעִ'תּ וְוַקְעִתּ בִּלְחוֹש, בִּלְאִעְ'טִ'יִّי. הַאדַ'א פַאתּ תְּסַוַّק גִ'יג' וְלַחִם וְעַעַ'ק, פִסְתַּק, לוֹז, אַשְכַּאל וְאַגְ'נַאס. יְעִ'ידּ יְסַוִّי עְזִימִי עַלַא חַקّ סַّלַאמַה. פַאתּ עַזַם לְאַהִל,...Read more