עברית

סיפור עם על הבן שהיכה את אמו

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
יוסף רג'ואן
משתתפים בשיחה: 
דוד צמח
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
חייט וסוחר בדים
גיל בעת התיעוד: 
75
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
פרופ' יעקב מנצור ופרופ' דוד צמח
מועד התיעוד: 
1975
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

הסיפור קרה בימי חַג'י אחמד אַעַ'א, בתקופת שלטון התורכים. חַגִ'י אחמד אַעַ'א היה שופט עצמאי, שפט הכול לפי ראות עיניו. הוא השופט והוא הפוסק. כשתלונה מוגשת לפניו, הוא פוסק מיד בו במקום. אישה אחת היה לה בעל, ובעל זה הוריש סכום כסף. הילד, בנוֹ, יצא מושחת, משַׂחק בקלפים. כילה את הכסף. כלום מִשׂחקי קלפים מותירים כסף?! אפילו את השטיחים, את החפצים, את הכול מכר. לאן [הלך הכסף]? למשׂחקי הקלפים. אשתו, [כלומר] אמו של הילד, החליטה לא לתת לו עוד [כסף]; אין לה. [ואז] היכה אותה, שבר [לה] שן, שתי שיניים. פקעה סבלנותה, הלכה והתלוננה בפני חַג'י אחמד אַעַ'א --- (דוד צמח: התלוננה על בנה?) על בנה. זו עברה והלכה אליו, סיפרה לו לחַג'י אחמד אַעַ'א [על בנה]. נתן לה איש אחד כמו ג'נדרם, כלומר שוטר, שיֵלך [אִתה] להביא אותו. כאשר הלכה בדרך, התחרטה: בנה עומד להימסר בידי חַג'י אחמד אַעַ'א! איך ייתכן! מה אעשה?! [ואז] היא אמרה [לעצמה], היא [עכשיו] עומדת ללכת, ואת מי שתראה תאמר עליו: זה בנה. עברה וראתה איש אחד מחונך, בן-תרבות, בעל הופעה נאה, לא מסוג האנשים שמַכִּים וכד', מיושב מאוד. אמרה לו [לשוטר]: "זה בני". לקחו אותו והביאוהו אל חַג'י אחמד אַעַ'א. אמר לו: איך זה אתה מכה את אמך ומשבר לה את שיניה? אמר לו: חג'י, אני אין לי אֵם. זה שלושים שנה מאז נפטרה. מנַיין לי אֵם? אמר לו [חג'י אחמד]: "אהה... אתה מתכחש לאמך?" הֵרים ידו וסטר לו. נפל והתגלגל. אמר לו: "הירגע, אמוֹר: זו אמי". אמר לו: "טוב, בסדר: אמי". אמר לו: "אני גוזר עליך: תלך לבית, מכאן לביתכם, תלך כמו חמור, ואמך תרכב על גבך, וכל האנשים יִצפו בך. שלח עמו שני שוטרים. [האיש] התכופף כך, [והאישה] רכבה על גבו, הופ! [והתחילו ללכת]. כשהאנשים רואים מחזה כזה, מי זה לא ירדוף אחריו לחזות בו? העיר כולה נהפכה למחזה-בידור, שאין לתארו. והנה קרה, שאחיו פגש אותו: ראה מהומה שאינו יודע מהי. בא והושיט ראשו, פילס לו דרך ביניהם, הביט, והנה רואה הוא את אחיו, ואישה רוכבת על גבו, והוא הולך על ידיו ועל רגליו, כך, כמו חמור. אמר לו: מה זה? אחמד, מה אלה? אמר לו: זו אמי. אמר לו: מה?! אמי – זה שלושים שנה מאז נפטרה!  אמר לו: לא אותי [תנסה] לשכנע, לך ושכנע את האַעַ'א. השוטרים הרחיקו אותו. אמרו לו: "אתה מונע אותו [מִלמַלֵא את גזר הדין]? היא אִמו! הוא הִכה אותה!" כל [הצעקות] שהוא צועק במהומה זו, מי יכול לשמוע אותן? וכך המשיך... ורק עד שהביא אותה לביתה, עזב אותה. הוא מעוניין להיפטר, שמא ישובו ויובילוהו. "אכל אותה" ועבר [כלומר, שתק ולא עשה מזה עניין].

תמליל: 

הַאיִי בִּיַّאם חַגִّ'י אַחְמַדּ אַעַ'א --- הַאדַ'א בְּזַמַאן תִּّרְכּ --- כַּאן יִחְכִּם --- וִבְּכֵּיפוּ --- הִוִّי לְחַאכִּם, הִוִّי יְקִץّ. תִּגִ'י דַּّעְוַה יְקִצַّה סַעְתּ סַّאעַה. פַדּّ וַחְדִּי עִנְדַּה עִ'גַّ'אל כַּאן, וְהַאדַ'א לְעִ'גַّ'אל חַ'לַّף פְלוּס. לְוַלַדּ, אִבְּנוּ, טַלַע עַאע', קַיִّלְעַבּ קְמַאע'. חִ'לַّצַה לִפְלוּס. לִקְמַאע' יְחַ'לִّי פְלוּס? חִתִּّי לִזְוִילִי, לִעְ'רַטַ'אתּ, כִּَלִّתַּה בַּאעַה. וֵין? לִלִקְמַאע'. קַאמִתּ מְעַ'אתּוּ, אִמّוּ לִלְוַ...Read more

מעשיה על היהודי שלחש לחמור

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
יוסף רג'ואן
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
חייט וסוחר בדים
גיל בעת התיעוד: 
75
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
פרופ' יעקב מנצור ופרופ' דוד צמח
מועד התיעוד: 
1975
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

היה איש אחד בעל בהמות משׂא מוביל ברזל מן הכפר אל החנות [של הלקוות] שלו  ב[שוּק] שוֹרגָ'ה (זה בבגדאד). המוביל הזה העמיס כדים, כוסות-חרס, ודברים אחרים, על החמור להובילם לבעל-החנות. יהודי אחד עבר שם וראה אותו נוהג את החמור ואומר לו: "בן-יהודי! יהודי בן-יהודי!" לחמור. היהודי הזה שעבר שם היה בדחן ובן-חיל. הכאיבה לו מילה זו [של המוביל שהיה אומר]: "בן-יהודי!" ומכה את החמור. זה [היהודי] בא והתקרב אליו, ולחש לחמור. הוציא סיכה, נָקַב את אוזנו של החמור. חמור, שנוקבים את אוזנו ויוצא דם ממנה... [מה הוא עושה?] בעט בו. במי? בבעליו. אמר לו: "אנא, מה אמרת לו? אתה אך לחשת לו, והוא בעט בי. הלוא תאמר לי מה אמרת לו?" נאספו המוסלמים [מסביב ואמרו]: מה, החמור הזה מבין? מה אמרת לו? איך...? מה אמרת לו? [בעל החמור סיפר להם:] "הוא לָחש לו. אני אומר לכם בהן צדקי, ב[חיי] הנביא, הוא אך לחש לו [לחמור], [והחמור] בעט בי. אינני יודע מה אמר לו [לחמור]. הלוא תאמר לי, מה אמרת לו?" לבסוף הלכו ולקחו אותו המוסלמים האלה. הם אפילו התביישו לומר לו: "'מה לחשת לו?" מה הם, משוגעים? חמור מהו, לוחשים לו? שומע הוא? מבין הוא? הביאו אותו למשטרה, את היהודי ואת החמור ו... הכדים נשברו, והחמור רץ. חזרו והביאו אותו. הכדים [נעשו חתיכות], כל חתיכה הייתה בגודל כזה, קטנות קטנות. הוא רוצה את דמי הכדים מן היהודי. מדוע לחש לחמור ושיברם? השוטרים מסתכלים עליו. הוא בא אל הסַמל התורן ואמר לו: "אדוני, היהודי הזה לחש לחמור. אינני יודע מה אמר לו. הוא אך לחש לחמור, [החמור] בעט בי. לי נגרם נזק, והחמור רץ ונשברו הכדים כולם. אלה לא שלי הם. אני רוצה את דמיהם. מדוע לחש לחמור?" אמר לו [הסמל התורן]: "מה אתה מדַבר?! חמור לוחשים לו? מהו? הוא מדבר? לא. הוא שומע? לא. חמור מהו?" קרא לו ליהודי ואמר לו: "על מה האיש הזה מדבר? אולַי תסביר לי?"  אמר לו: "אני הולך [ברחוב]; וכשאני הולך, אני שומע שהוא אומר לו: יהודי בן-יהודי! והיה זה יום שישי בערב. אני, כששמעתי שיהודי הוא החמור הזה... [והיום] שבת. נכנסה השבת. איך יוכל לעבוד? באתי ולחשתי לו, אמרתי לו: הלילה שבת, איך תוכל לעבוד? זה אך שמע שהלילה שבת, והוא יהודי, קם ובעט בו: למה יעבידנו ביום השבת? למה יעבידנו ביום השבת?" הלוא יהודי הוא זה! אמר [הסַמל התורן]: "צאוּ, צאוּ!" מה יפסוק? אמר לו [לבעל החמור]: "אין לך זכות לקחת ממנו. אילוּ החמור יכול היה לשמוע ולדבר, הייתי שופט את היהודי, אבל אין דבר כזה". הוציאָם.

תמליל: 

כַּאן פַדּّ וֵיחִדּ מְכִּיעִ'י, יְוַדִּّי חְדִּידּ מְנִלְ-כּוּעַ'ה אִלַא (i) דִּّכַּّאן מַאלוּ בִּשّוֹרְגַ'ה (הַאיִי בִּّעְ'דַּאדּ). הַאדַ'א לִמְכִּיעִ'י שַיִّל תְּנַאגִּי, שִעְ'בַּאתּ, וְאַשְכַּאל, עַלַא זְّמַאל קַיְוִדִּّלְיַََא לַבּוּ (<לְ-אַבּוּ) דִּّכַּאן. מַשַא וֵיחִדּ יְהוּדִּי קַיְשוּפוּ קַיְסוּקוּ לִזְّמַאל, יְקִלّוּ: אִבְּנִ-לִיהוּדִּי! יְהוּדִּי אֵבְּנִ-לִיהוּדִּי! לִזְّמַאל. הַאדַ'א קַיִّמְשִי וֵיחִדּ יְהוּדִּי, שַקַנְדַּחִי וְסַבִּע. וִגְ'עִתּוּ הַאיִי לְכ...Read more

מעשיה על השיח' ובן המלך

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
יוסף רג'ואן
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
חייט וסוחר בדים
גיל בעת התיעוד: 
75
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
פרופ' יעקב מנצור ופרופ' דוד צמח
מועד התיעוד: 
1975
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

היה שֵיך אחד נכבד. בשנה ההיא לא ירדו גשמים, והשיך הזה - כל מה שזָרַע, כולו נהרס. וכל כספו אבד. ומצד שני אשתו, [ש]הוא אוהב אותה הרבה מאוד וילדה לו שנים-עשר בנים ובת והוא אוהב אותה מאוד, חלתה. מכר את הדברים שיֵש לו, כלים, [עד ש]לא נשאר לו שום דבר. נאלץ לקחת את הרובה וללכת למכור אותו בעיר ולקנות לה תרופה ואוכל טוב ומזין. מכר אותו. אזל הכסף. חזר והלך פעם שנייה, ישב על הגשר ובכה. עברו המלך והשׂר בתחפושׂת. לא. סליחה. הלך לשבת על הגשר והחל לצחוק. הוא צחק [עד שהגיע למצב ש]לא שלט בהרגשותיו. בשעה שהיה בלא שליטה על הרגשותיו, עברו המלך והשׂר בתחפושת. ראו אותו מבקש נדבות וצוחק. אמרו: הקבצן – הלוא [כרגיל] בוכה, מבקש, מתחנן; והנה זה צוחק הוא. אמר המלך לשׂר: הבה וניתן לו סכום גדול, ונראה מה יעשׂה. נטלו סכום של כעשׂר לירות. נטלו אותן ונתנו לו אותן. הם אך נתנו לו אותן, הֵחֵל לבכות. זה אינו מתיישב עם זה. [כשהוא] מבקש נדבות – צוחק; נתנו לו – בוכה. אמרו לו: "אמוֹר, מה פשר דבר זה ונבין אותו. סַפר, אל תירא". אמר להם, הוא אינו קבצן. הוא שֵיך של בדווים והוא אדם נכבד ובעל-שם. כספו כולו אבד, ואשתו חולה. בא לכאן ומכר את הרובה, ואזל [כספו] ועכשיו אין לו [מאומה]. וכאשר נתתם לי עתה את עשׂר הלירות, חשתי שעורק פָקַע במצחי. והבכי שבכיתי הוא מחמת זאת. מדוע? עורק זה שפָקַע במצח, הוא סימן שטיפּת הבושה נפלה, והריני בוכה עליה. הדבר נגע ללִבו של המלך. אמר לו: "קום ובוא אתנו". קנו לו את הרובה ההוא שמכר, ונתנו לו סכום גדול, שהרי איש זה לא קבצן, הוא מלך המִדבר. נֹאמר, נתנו לו, למשל, כמאתיים לירות, [במטבעות] זהב, באותם הימים. כשהמלך הגיע לביתו, זה [השיך] הלך לקנות בשוק והביא אוכל וכל מה שנחוץ. עכשיו כבר יש לו כסף, השיך. כשהמלך הלך לביתו, ראה [שהכול] מקוננים. "חלילה, מה קרה?" אמרו לו: בנו יחידו הלך לשׂחוֹת בים, נשׂא אותו גל ומת. איננו. והיה אבל כבד  בבית המלך. [הוא היה] בן-יחיד, והמלוכה עלולה להילקח ממנו. אמר לו לשׂר: מִצווה זו שעשׂינו – זה שכרה? אסון כזה?! אין לו זולתו. בן-יחיד. היכן עכשו עיקר ההתרחשות? אצל השיך. הלך לשוק וקנה להם אוכל וכל מה שנחוץ, ויצא לצוד במדבר. מן הבוקר עד הערב רצה לצוד [משהו, ואין]. אפילו עוף רצה לצוד, גם-כן אין. אפילו זֵכר של ציד לא... לן במדבר. אמר, בגירושין [שבועה שיגרש את אשתו], שלא ישוּב אלא אם כן יצוּד. ביום השני – אותו דבר, גם-כן לא צד [מאומה], מן הבוקר עד הערב. והרובה אצלו והכדורים, אלה שהמלך קנה לו אותם. אחר-כך, ביום השלישי בבוקר, ראה אדם ערום, ואריה בעקבותיו מסתער [עליו], והאדם צועק. [קודם לכן] יצא מן הים (זה היה בן המלך). יצא מן הים ואמר ללכת למדבר, כדי לחפשׂ מקום להגיע אליו. האריה ראה אותו, הסתער עליו, רצה לטרוף אותו. זה [השיך] הכין את הרובה; ואך התקרב האריה, ירה בו. שתיים שלוש יריות – והרגו. אמר לו: "אנא, כַסה אותי". לא זה יודע שזה בן-המלך, ולא בן-המלך יודע את מה שקרה, שאביו עשׂה לו [לשיך] טובה. (בבית המלך יושבים [עכשיו] באבל). הסיר [השיך] את הגלימה ונְתנה לו. כיסהו בה. [בן המלך] הגיע לעיר. הוא אך נכנס לבית, והמִספד הפך לשֹשֹון ולשמחה, שלא היו כמותם. השיך, מה הוא רוצה? את הגלימה. השומר (הלוא זה בית-מלך, כלום כל מי שבא יכול להיכנס?! הֶפקר?!) אסַר עליו, לא הרשה לו להיכנס. אמר לו [השיך]: "בחייך, הגלימה, אני רוצה את הגלימה, את הגלימה שלי". "הֵי, אתה! מה כל זה? איזו גלימה?! על מה אתה מדבר?! הסתלק מיד!" אין מניחים לו [להיכנס]. וזה [השיך] מתבייש ללכת בלא גלימה. [באשר ל]בן-המלך, רחצו אותו, החליפו לו בגדיו והביאו אותו אל המלך בביתו. כינס [המלך] מועצה, כל השׂרים שיֵש, כולם הביאם. הוא רוצה לדעת, כיצד קרה דבר זה: יומיים, ורק ביום השלישי יצא מן המים, וכו'. [הבן] סיפר לו את הסיפור והגיע [בסיפור] עד ל[פגישה עם] בדווי, הבדווי ירה באריה... (המועצה כולה שומעת). זרק אותו גל ליד... במקום [מסוים]. יצא מן הים. הוא הלך במדבר – ואריה רדף אחריו. הרג אותו. הבדווי הזה הרג אותו, ונתן לי את הגלימה שלו. כיסה אותי בה. "מַהרו והביאו את הבדווי הזה!" "היכן הוא?" יצאו וראו שהוא רב עם השומר. "נוּ, מהר, המלך רוצה אותו". זה [השיך] בא לפני המלך, והנה הוא רואה שזה אותו המלך והשׂר; והם רואים שהוא אותו האיש בכבודו ובעצמו, שעזרו לו ונתנו לו וקנו לו את הרובה... ברובה, שקנה לו, הרג את האריה. הטובה שעשׂה היא שהצילה את בנו מן המוות. אמרו: אנו מה נגמול לו לזה, לבדווי? (השיך ישב [שם כשדיברו]) מה נגמול לו? אחד אמר: נעשׂה אותו שׂר. ואחד אמר: נבנה לו ארמון ליד בית המלך. ואחד אמר להם: ניתֵן לו אלפי לירות. [שום הצעה מהצעות אלה] אינה מתקבלת על דעתו של המלך. כל אלה, אמר, לא ייתכנו. לִבו רותח: בנוֹ יוצא-חלציו! בכסף [גומלים] זאת?! אין ערך [שישווה] לו. מה שירצה לגמול לו, לא יספיק, שהרי גם המלוכה הייתה אובדת, לוּ מת בנו. אחר כך אמר: אני עצמי אפסוק בעניין זה. אמר לו [לשיך]: כמה בנים ובנות יש לך? אמר לו: יש לי שנים-עשר בנים ובת. אמר לו: בִתך – בני יִשׂא אותה, רק אז אדע שפרעתי חובי. ונבנה לך ארמון ליד ארמונו של המלך. וניתן לך דרגה גבוהה. באותה שעה הביאו אותה לבית, אירסו אותה, וחיתנו אותו בבן-המלך, ונכלל בין משפחת המלוּכה. אין אפוא דבר, שהולך לאיבוד אצל אלוהים. עשׂה חסד עמו וקנה לו את הרובה ונתן לו כסף, עזר לו. זה, בנו של המלך, עמד על סף-המוות, וזה הצילו. לבסוף נעשׂה חתנו של השיך.

תמליל: 

כַּאן פַדּّ וֵיחִדּ שֵיח' כְּבִּיע'. וְהַאדַ'א שֵّיח', הַדִ'יכּ סַّנַה (אִ)זַّעְ'ע מַאלוּ כִּَלִّתּוּ, מַא גַ'א מַטַע', כִּَלִّתּוּ מַאתּ, וִפְלוּסוּ כִּَלִّתַּה עַ'אחִתּ. וְמִן צַפְחִתּ לִّחִّ'י מְעַ'אתּוּ, יְחִבַּّה כִּלִّש כְּתִ'יע' וְגַ'בִּתְּלוּ תְ'נַאעִש וַלַדּ וִבְּנֵיתִּי וִיְחִבַּّה כִּלִّש כְּתִ'יע', תְּמַארְטִ'תּ. בַּאע לְאַשְיַَא אִלַّדִ'י עִנְדּוּ, אַדַּוַאתּ, מַא פַטַ'ל עִנְדּוּ שֵין לִתַּّאלִי. נְגַ'בַּר יַחִ'דַ'ה לִתְּّפֻגַּה וִיע'וּח יְבִּיעַה בִּלִוְלַאי...Read more

סיפור עם על האיש וכתונת הלילה שלו

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
יוסף רג'ואן
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
חייט וסוחר בדים
גיל בעת התיעוד: 
75
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
פרופ' יעקב מנצור ופרופ' דוד צמח
מועד התיעוד: 
1975
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

איש אחד, [כאשר] הֵאיר הבוקר... (יש לו הֶרגֵל [לתלות את כתונת הלילה]. הלוא בלילה לובשים כתונת-לילה, הרי לא בחליפה הוא ישן). האיר הבוקר, תלה אותה [את הכתונת] על ה"בּרַאדָה", בגג, בקומה השנייה. לקח סל-נצרים [של דקל], כדי לערוך קניות. והנה מה הוא רואה? הכתונת עפה ונפלה בחצר, על הרצפה. הוא הלך לשוק וקנה תרנגולות ובשר ועָרָק, בוטנים, שקדים, מינים ממינים שונים. הוא רוצה לעשות מסיבה לרגל צאתו בשלום. הלך והזמין את הקרובים, כל הקרובים שיש לו, והזמין את כל החברים שיש [לו]. כל אלה מוזמנים שיבואו אליו הלילה. אמרו לו: מה..., נולד לו בן, שהוא רוצה לחגוג כך? יש לו בן, שעומד להינשׂא? לא. אם-כן מה יש? אמר: "לא אומר עד שנשב וננוח בלילה, ונספר מעשׂיות, ואז אומר לכם מה אירע לי". אינם יודעים [מה קרה]. אִמו שואלת את אשתו: לא סיפר [לך] דבר בלילה? אמרה לה: לא. זו, אמו, אוהבת אותו בכל נפשה: "אלוהַי, הצילנו!" אינם יודעים [מה קרה]. אשתו מוכנה להיות כפרתו: "אלוהַי, אתה, אתה תצילנו!" פעם זו בוכה ופעם זו. אין יודעים מה אירע לו, שהזמין את כל האנשים האלה. כל דבר הביא. עשׂה יותר מאשר לחתונה. באו [האורחים] בלילה, ישבו ושתו. אמרו לו: סַפר לנו. אמר: אסַפר לכם מה אירע לי. אמר להם: אני פשטתי את כתונת-הלילה שלי, תליתי אותה ב"בראדה". והנה מה אני רואה? היא נפלה מן ה"בראדה" לרצפה. אני – לוּ הייתי בתוך הכתונת, הייתי נעשׂה חתיכות חתיכות. הנה נולדתי מחדש. יש לי חיים חדשים.

תמליל: 

הַאדַ'א פַדּّ וֵיחִדּ, צַבַּח צְבַּאח... (עִנְדּוּ עַאדַּה, עֵ'יע' בִּלֵّיל יְלִבְּסוֹן דִּשְדַּאשַה? ח'וֹ מַא יְנַאם בִּלְבַּדְּלַה). צַבַּח צְבַּאח. עִלַّקַה עַל בִּרַّאדַּה בִּצַّטְח, תִ'ינִי טַפְּקַה. אַחַ'ד' זְנַבִּיל קַיִّתְּסַוַّק. מַא שַאף אִלַّא דִּّשְדַּאשַה טַאעִ'תּ וְוַקְעִתּ בִּלְחוֹש, בִּלְאִעְ'טִ'יִّי. הַאדַ'א פַאתּ תְּסַוַّק גִ'יג' וְלַחִם וְעַעַ'ק, פִסְתַּק, לוֹז, אַשְכַּאל וְאַגְ'נַאס. יְעִ'ידּ יְסַוִّי עְזִימִי עַלַא חַקّ סַّלַאמַה. פַאתּ עַזַם לְאַהִל,...Read more

מעשיה על איש עשיר שנהג להגזים

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
יוסף רג'ואן
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
חייט וסוחר בדים
גיל בעת התיעוד: 
75
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
פרופ' יעקב מנצור ופרופ' דוד צמח
מועד התיעוד: 
1975
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

סוחר אחד, מוסלמי, אלוהים הִשפיע עליו רוב טובה, נכסים ו..., ואולם-אורחים התקין, [שאֵליו] באים רֵעיו בלילה. מה טֶבע יש לו? מַגזים. בנוֹ נבוֹן, אינו יכול לסבול זאת. אמר לו: אבי, הגזמה זו על-שום-מה... אתה מגזים? אמר לו: אני רגיל. מה אעשה? אינני יכול. הַסבר לי מה אעשׂה. אמר לו: אתה תגזים – אני אשתעל, ו[אז] תדע [שהגזמת], ותקן עצמך. טוב. בא וישב באולם-האורחים, התחיל לספר ולומר: "בניתי מסגד, בית-אלוהים, ואני עושה צריח, אלפיים מטר גובהו". אלפיים מטר – כמה [גבוהים הם] מעל לעננים! השתעל הבן. בידו [של האב] מחרוזת. אמר: "זה באורך המחרוזת". גם [עכשיו] השתעל הבן. אמר לו [אביו]: בן פלונית [=בן זונה]! (על בנוֹ) אני אומר אלפיים מטר, אתה משתעל לפני הקהל; אני אומר באורך המחרוזת, אתה משתעל; הלוא תגיד לי מה עלַי לומר?

תמליל: 

פַדּّ וֵיחִדּ תַּאגִ'ר, מִסְלִם, אַלַّה טֵעִינוּ, מְלַאכּ ו... וִמְסַוִّי דִּוַאן (i) יְג'וֹן רַבְּעוּ בִּלֵّיל. אַَש-בִּנוּ (i) טַבְּע? יְבַּאלִע'. אִבְּנוּ עַאקִל, מַא קַיִّתְּחִמַّלַה. גַּלַّה: אַבּוּיַא, הַל לִמְבַּאלְעַ'ה לֻוֵש... דַּתְּבַּאלִע'? גַּלַّה: מִתְּעַלִّם. שַסַוִّי? מַאגְּדַּר. פַהִّמְנִי שַסַוִّי. גַּלַّה: אִנְתַּה רַח תְּבַּאלִע', אַאנִי אַגֻּחّ, וִנְתַּה סַיְסִיר עִנְדַּכּ מַעְלוּם וְעַדִּّל נַפְסַכּ. זֵין. גַ'א קַעַדּ בִּדִּّוַאן (דִּ=i) קַיִّחְכִּי ק...Read more

סיפור עם על סוחר שהתיידד עם מלאך המוות

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
יוסף רג'ואן
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
חייט וסוחר בדים
גיל בעת התיעוד: 
75
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
פרופ' יעקב מנצור ופרופ' דוד צמח
מועד התיעוד: 
1975
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

סוחר אחד התיידד עם מלאך-המוות. כל פעם, מדי פעם בפעם, היה בא מלאך-המוות אליו ומספרים סיפורי מעשׂיות ומשׂוחחים. נעשׂו ידידי נפש. הסוחר הזה שאל אותו, אמר לו: מתַי אמוּת? אמר לו: זאת אין אני רשאי לומר. אמר לו: אמור לי לפחות באיזו שנה. אמר לו: בסדר, באיזו שנה יכול אני לומר. אמר לו: בשנה פלונית. חלפו שנים. נותרה לו תקופה קצרה עד לבואה של השנה ההיא, שקבע לו אותה. מכר את הרכוש, אסף את הכסף והעביר אותו לסין. סין [יש בה] שבע מאות  מיליון [תושבים]. אמר, איפה יוכל למצוא אותו?! ופתח חנות של מלבין [כלי נחושת]. הוא אינו נזקק [לכסף], מיליונים יש לו. אמר, כדי שלא יכיר אותו. הוא גם נעשׂה מלבין, ו[גם] כל סיר שמביאים לו היה מפייח פניו בסיר. נעשׂו פניו שחורות לגמרי. הגיע המועד של אותה שנה, בא [מלאך-המוות]. אמר לו [הסוחר]: הא?! אמר לו: למה, למה הולך הוא בפנים שחורות? הלוא מוטב היה אילוּ הלך [לשמַיִם] בפנים לבנות והיו מקדמים את פניו [בכבוד]! אבל כך?! צָבַע את פניו והשחירן ויֵלֵך [לשמַיִם] בפנים שחורות?! נטל [מלאך המוות] את נפשו, והוא [הסוחר] בפנים שחורות.

תמליל: 

פַדּّ וֵיחִדּ תַּאגִ'ר תְּצַאדַּק וַיַّא עִזְעַ'יִיל. כִּלّ וַקְתּ, בֵּין וַקְתּ לִוַקְתּ, יִגִ'י עִזְעַ'יִיל לֵינוּ, וִיסֹלְפוֹן וְיִחְכּוֹן. סַאע'וּ מְחִבִּّין. הַאדַ'א תַּّאגִ'ר סְאַלוּ, קַלّוּ: אֵימְתַּא אַמוּתּ? קַלّוּ: הַאיִי מַא מְרַחַّ'ץ אַקוּלַה. קַלّוּ: קִלִّי בַּארִי בֵּיִّי סַנַה. קַלّוּ: מַא יְחַ'אלִף, בֵּיִّי סַנַה אַקְדַּע' אַקוּל. קַלّוּ: בִּפְלַאן סַנַה. מַשִתּ אִיַّאם. בִּעַّדְּלוּ מֻדַּّה קְלִילִי תִּגִ'י הַדִ'יכּ סַّנַה לִוְעַדְּלוּ בִּיַה (<בִיהַ)....Read more

מעשיה על הזקן שהוריש את כל רכושו בחייו

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
יוסף רג'ואן
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
חייט וסוחר בדים
גיל בעת התיעוד: 
75
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
פרופ' יעקב מנצור ופרופ' דוד צמח
מועד התיעוד: 
1975
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

היה איש אחד סוחר יהודי [ש]הזדקן. אמר, את הכסף הזה [שלו] יחלק לילדיו מעכשיו. חילק כל מה שיש לו, מרכוש עד כסף ועד סחורה. את הכול חילק. אלה, לאחר מכן, הילדים, לא שׂמו לב אליו אחרי שלקחו את הכסף. הורידו אותו ליד שער הבית, הושיבו אותו, פרסו לו מחצלת וישב, ומחייתו דלה. מה  הוא יכול לעשׂות? הכסף כבר ניתן. אחר-כך עבר חברו, סוחר, ראה אותו שמצבו רע מאוד, מישיבתו ועד מחייתו, דל מאוד. אמר לו: מדוע [אתה] במצב זה? אמר לו: כבר נעשׂה. חילקתי [לילדַי] את הכסף, לקחו אותו וזרקוּני. אמר לו: "אני אמצא לזה פתרון. אמוֹר להם, יש לי סחורה, שלך, (מונחת) מופקדת אצלי, סחורות. [אמור להם:] אחרי מותי לכוּ קחוּ אותה. אבל עכשיו התקשרו אִתו ותוודאו זאת. ארגזים מסומנים בשמי, שלי". הסוחר לימד את זה שהתרושש, שכך וכך יאמר. אלה [הילדים] באו אליו [לאביהם] לבית. אמר להם: יש לי סחורות. אני חושש שאמוּת ולא תדעו עליהן. אצל סוחר פלוני הן מונחות. אחרי מותי תלכו ותִקחו אותן. אלה אמרו [בינם לבין עצמם]: כל כך עשיר הוא אבינו? אז מדוע יושב הוא בצורה כזאת? קמו והעלו אותו למעלה, לחדר. משרתת העמידו לרשותו, טיפול יפה [ניתן לו], וכל מה שהוא רוצה. חיים נפלאים החל לחיות. אחר-כך עברו ימים, [האב] נפטר. הלכו [הילדים] אליו, אל הסוחר, אחרֵי... ישבו עליו שבעה, לפי כל הכללים, וכבוד עשׂו לו בכול. כבוד עשׂו לו הן בחייו והן במותו, הכול. הלוא ירושה עוד יש להם [לקבל]. הלכו אל הסוחר ואמרו לו: "את הסחורה תן לנו (היה זה כבר אחרי השבעה), באנו לקבל אותה". אמר להם: "כן. יש לו עשׂרים ארגזים (ארגזים היו), והסימון שלו [עליהם]  ותקחו לכם אותם. פִתחו אותם, רְאו אותם וקְחו לכם אותם". אלה פתחו [ארגז] אחד, ראו שהוא מלא עפר ואבנים, ומוט נעוץ באמצעיתו של הארגז, בתוכו. ועל המוט  מודבק פתק. ובפתק כתוב לאמוֹר: מוט זה [יינָעץ]  באשתו של המחַלק בחייו רכושו. פתחו את השני – אותו דבר. וכך... פתחו שלושה ארבעה ארגזים, ראו שבכולם עפר ואבנים, ומוט נעוץ בהם, ועל כל אחד יש פתק, וכך הוא אומר: מוט זה [יינָעץ] באשתו של המחַלק בחייו רכושו. אלה קמו וברחו והלכו להם. נהיו עפר ואפר בעיני התושבים, בעיני [כל] האנשים, [כי שמעו] כיצד בגדו כך באביהם, וכו'. וסוחר זה, חברו, אשר הצילוֹ, גרם להם שיוציאו עליו כספים, ויחיה יפה, עד לסוף.

תמליל: 

כַּאן פַדּّ וֵיחִדּ תַּאגִ'ר יְהוּדִּי, כַּבַּע' בִּסִّןّ. קַאל הַלִّפְלוּס יְקִסִّמַה לִוְלַאדּוּ מְנִَסַّעַה. קִסַّמַה אַש יִמְלִכּ, מִן מִלְכּ אִלַא (i) פְלוּס אִלַא (i) מַאל, כִּَלִّתַּה קִסַّמַה. הַד'וֹלִי מִן בַּעְדֵּין, לוּלַאדּ, מַא דַּע'וֹלוּ בַּאל, עִקִבּ מַא-אַחְ'דֻ'וַה לִפְלוּס. נִזְّלוֹנוּ צוֹבּ בַּאבּ לְחוֹש, קִעְّדּוֹנוּ פִעְ'שוֹלוּ חְצִיע' וְקַעַדּ, וְעִשִתּוּ (עִ=i) דַ'לִילִי. הַאדַ'א אַَשִסַוִّי? לִפְלוּס נְטַעִתּ. מִן בַּעְדֵּין מַשַא צַדִּיקוּ, תַּאגִ'...Read more

מעשיה על הסוחר היהודי והקונה המוסלמי

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
יוסף רג'ואן
משתתפים בשיחה: 
דוד צמח
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
חייט וסוחר בדים
גיל בעת התיעוד: 
75
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
פרופ' יעקב מנצור ופרופ' דוד צמח
מועד התיעוד: 
1975
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

היה איש אחד בבגדאד באותם ימי הגאוּת של חיי המסחר (אתה לא היית [אז] בבגדאד), סוחר-בדים ומוכר סחורות. התיידד עם מוסלמי אחד, שהיה בא לקנות ממנו, והסוחר מביא לו את הסחורה ביום שישי. הוא שב וקנה ממנו, למשל, בעשׂרים לירות. חזר פעם שנייה... (היה מביא לו את הסחורה בלי לבקש קבלה) [וקנה] בחמישים לירות. וכך... הגיע אִתו עד למאה לירות. בָטח בו. [כאשר] הגיע [החוב] למאה לירות, [ו]הטעין את הסחורה, הכחיש המוסלמי [את החוב]. אמר לו: "נתתי לך". "נתתי לך! לא נתתי לך!" והדבר הגיע ל[ויכוח סוער של] דברי הבל.  הלך היהודי ותבע אותו לדין. באו וניגשו לבית-המשפט, המוסלמי והיהודי. השופט אמר לו למוסלמי: "[האם אתה מודה כי] אתה חייב מאה לירות ליהודי?" אמר לו: "הלוא נתתי לו אותן!". אמר לו: "תישבע?". אמר לו: "[נשבע אני] בשבע הדיברות  שנתתי לו אותן". [השופט] פנה ליהודי ואמר לו: "הוא אומר, שנתן לך אותן". אמר לו: "בבקשה ממך, הוי כבוד השופט! אם מדיברות אלוהים גנב אדם זה שלוש, מה אתה מצפה ממנו? (דוד צמח: את העשׂר עשה שבע). את העשׂר... האם יש אחד, שאיננו יודע שהן עשׂר דיברות?' את העשׂר עשׂה שבע. צחק השופט, התפקע מצחוק. בסופו של דבר הצליחה התביעה. זכה בה לבסוף היהודי לאחר מכן. הלוא היו תהפוכות בדיבור, וזכה בה היהודי. זו [היתה] מעשייה.

תמליל: 

כַּאן פַדּّ וֵיחִדּ (אִ)בִּّעְ'דַּאדּ (<בְּ-בִּעְ'דַּאדּ) בַּאיִי אִיַّאם לְהוֹסַה מַל בֵּיע וְשִעִ'י (אִנְתַּה מַא כִּנְתּ בִּّעְ'דַּאדּ), וֵיחִדּ בִּנְדַּרְצִ'י וְקַיְבִּיע אַמְוַאל. תְּצַאדַּק וַיַّא וֵיחִדּ מִסְלִם, יִגִ'י יִשְתַּעִ'י מִן עִנְדּוּ וִיגִ'בִּלְיַَא (גִ'=i) יוֹמִ-גִّ'מְעַה. יְעִ'דּّ יִשְתַּעִ'י מִן עִנְדּוּ מַَתַ'לַן בְּעִשְעִ'ין פַּאוִן. עַ'דּّ תִ'ינִי נוֹבַּה... (וִיגִ'בִּלְיַَא (גִ'=i) בַּלַא וַקַّה) בְּחִ'מְסִין פַּאוִן. דִּי וַצַّל וִיַّאנוּ מִית...Read more

השוואת החיים בבגדאד לחיים בארץ

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
משה מועלם
משתתפים בשיחה: 
דוד שמש
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
סוחר
גיל בעת התיעוד: 
69
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
דוד שמש
מועד התיעוד: 
1974
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

אתה קורא לזה בשם "סוֹדָה"?! האם סודה היא זו שאתה שותה?! איזו סודה היא זו! מים שתֵה מִשָם [מבגדאד] – יעַכּלו לך מאה מאכלים מ[מאכל] זה . ---  (אשתו של משה: מי צפה את היום הזה [של עמל, שנכון לנו בארץ]?! מי התרוצץ [בבגדאד] את ההתרוצצויות האלה [שיֵש בארץ]?! --- מי היה מושיט את ידו לבגדים [לכבסם]?!--- כאן [האִישה] מבריקה [את הכלים]... כל ההברקה וכל הניעור... כאן זה שונה. כאן זה שונה). האקלים כאן של [חוף] ים. האקלים כאן של [חוף] ים. --- בבגדאד היה הגג גבוה, ו[היו] הכילוֹת, וישֵנים תחת כיפת השמים, ישנים תחת כיפת השמים. נכון? כאן למה? כאן בקיץ, בחום הזה, [בחודשי] תמוז ואב [יולי ואוגוסט] – [ישֵנים] בחדרים ומתכסים, ליד הים. לא מתאים. בבגדאד דבר אחר, וכאן דבר אחר. כלומר, דבר שהשתמשנו בו בבגדאד, לא נוכל להשתמש בו כאן. [כוונתו, שאי-אפשר לנהוג בישׂראל באותו אורח חיים של בגדאד]. לא ייתכן. --- אתה שותה מים [בבגדאד], כל מה שתאכל, [המים יפעלו לעיכול האוכל] מאה אחוז. ואתה יוצא בערב – הנהר לפניך. עכשיו [בארץ] עד שאתה מגיע לים... בערב אתה יכול לראות ים?! [הלוא לשם כך] אתה צריך "להרוג" את היום [כולו].  שָם [בבגדאד] אתה יוצא בערב [רק] מעט, [וכבר] הנהר לפניך, ואיזה אוִיר! ואיזה דגים!  עולם אחר. --- (דוד: כלומר, האוכל שם טעים מן [האוכל] כאן?) היום נשתנו הדברים. אנחנו מדברים על הימים ההם. (דוד: ראה, סלח לי --- נגיד דג. שם אתה קונה דג, וכאן [אתה קונה] דג. האם האוכל ההוא היה יותר טעים?) איפה! איפה! [במשמעות: כלום אפשר להשוות?!] טרי מן הים. מה אתה מדבר?! (דוד: כאן... דגים חיים גם כאן יש לנו) מה דגים חיים! כולו עצמות! ועכשיו אומרים, כי הם [המוכרים] ממיתים אותו [את הדג] ומוכרים אותו בשתי לירות יותר. במקום שש [לירות] עולה בשמונה. ומי בכלל עולה בידו להשיג דג! האיש ההוא [מוכר הדגים בבגדאד] – הדג בידו, והוא הולך ומסתובב [והדג] בידו מפרכס, והוא בא... [וכל רצונו:] רק טוֹל אותו מלפניו [ותקנה]. אנחנו – לא שאנו אומרים שאנו מתחרטים [שעלינו לארץ]. לא. --- (דוד: ראה, סלח לי, אנחנו לא התכוונו לומר מתחרטים או לא מתחרטים) לא. לא. (דוד: אנחנו, ראה, אנחנו היינו בעיר, שהייתה ליד הנהר) ליד הנהר. (דוד: ואויר). ואויר. (דוד: ומים). מים. [אפילו] המים בלבד יותר טובים ממאה מן [המשקאות] האלה: הבירה, הנפט והגפרית. המים, ששתיתָ [בבגדאד], לא היה בהם כל [פגם], נקי. אתה בא בלילה, עכשיו קיץ – איזה אויר נעים [כשאתה שוכב] תחת כיפת השמים, והכילה [על המיטה], והמצעים קרים. מראה אחר, אכן מראה אחר. אולם האנשים של היום, מה הם יודעים עליהם [על החיים, שהיו בבגדאד]? לא כלום. אולם מי שהכיר את החיים ההם, [חש כי] הבדל גדול יש. [בבגדאד] עכשיו בחום הזה אתה עולה לגג, והיו כך וכך מדרגות, ארבעים-חמישים מדרגות (לא מענייננו המדרגות). אתה עולה לשָם – המצעים [קרים כ]קרח, ועוד... ואוויר אחר [נפלא] . עכשיו [בארץ] רוצה אתה לראות מעט חוף – יום [שָלֵם] לך ושוב, מכוניות ודברים אחרים... עד שאתה רואה מעט ים. --- [בבגדאד] היה שונה, היה שונה, וכאן שונה. אולם כפי שאמרנו, [אנו] המבוגרים, כיוון שפקחנו עיננו שם, יודעים אנו את ההבדל. אך אלה של היום, כלומר [אלה החיים] לפי הסגנון של היום, פקחו עינם כאן, אינם יודעים מאומה [על החיים ההם]. זה רואה לפניו את הסוֹדה הזאת, את הבירה הזאת, את הים הזה ואת הים הזה, ואת... אולם אלה המבוגרים, (שחיו) שראו תנאים אחרים, יכולים להבחין... תנאי החיים כאן שונים. זה שחוזר מן העבודה – בא לו חשבון של מס-רכוש, חשבון של טלפון. אינני אומר לך, [כי] ביום אחד [הגיעו כל החשבונות]. בא לו חשבון של טלוויזיה. בא לו של קופת-חולים; אם לא ישַלם, לא ירַפאו אותו. כל אלה לא היו [בבגדאד]. כאן – סוחטים ולא מַשׂיגים, אוכלים ולא שׂבעים [פתגם במשמעות: טורחים הרבה ואין משׂיגים]. ושנית, יש עליהם לחץ מן החוץ. אם הייתה להם היום אסיפת-הורים, [אם] אינם הולכים, האם לא יבואו בטענות אל האישה שלא הלכה? (דודוַדאי).  שָם היינו חופשי. מה פירוש חופשי? השטויות האלה כולן לא היו. אלה, אלה, רבע מהן לא היה. חשבון של חשמל. נתנו לך, למשל, עשרה ימים [לפרוע את החוב]. [אם] לא פרעת את החוב, תשלם  שתי לירות וחצי [נוספות]?! אלה, אלה [הבעיות] שמקרבות קִִצם של בני-האדם, והן גורמות להם, שיעזבו... אני אומר לך, הם עוזבים את הדת, הם עוזבים את זה. מדוע? [למשל, האיש] בא הביתה [ועליו לעבוד עוד:] עליו לקחת את הילדים הקטנים לטייל; [לאשתו] חלב היום אין לה [ועליו ללכת לקנות]; וכיוצא בזה. כאן העבודה פי עשׂרה, ואני אומר לך: יותר מפי עשׂרה, לעומת מה שהיינו [עובדים] בעיראק. [כאן עובר המספר לספר על ביתו שבבגדאד] היינו אנחנו בביתנו. אנחנו, בלי עין הרע, אין צורך שאומר [כמה היינו], זהו, כולנו נשׂואים. יש בו שִשה חדרים יותר. וכולנו נשׂואים וגרים עם ההורים. העריב היום, ובאנו ואכלנו. (כל אחד...) --- אתה בא בערב, כל אחד [פעיל] – לְךָ יש משהו לספר, אתה מספר אותו... (אשתו של משה: הלוא אני אומרת לך, כמו חתונה [היו שעות] הערב: הכול באים לבית, ו... אתה אמרת מילה, זה אמר מילה, השני אמר מילה. הילדים רָווּ נחת: זה דודי, זה פלוני, זה פלמוני. ולבסוף, כל מי שרצה לישון, הלך לישון. ---) (דוד: היו אוכלים יחד?) לא, כל אחד לבדו. או, למשל, שניים משתתפים יחד ואוכלים, כגון בא הראשון ואכל, ואחריו אכל השני, הוא וילדיו, הוא ומשפחתו. התפנה השולחן הזה, נערך שולחן אחר וישב [בו] השני. מצב אחר [היה בבגדאד], אחר. כלומר, ענייננו אנו המבוגרים, שראינו את המעמד ההוא, כאן אין הוא דומה, אינו דומה כאן כלל, אינו דומה. [שם] באת בערב והלכת לבית-הכנסת במוח צלול, בלא כאב ראש. [אבל כאן:] נוּ, רוץ, לך לקופת-חולים; רוץ, לך לשלם למס-הכנסה; נוּ, למס-רכוש; נוּ, [רוץ לשלם] שלא ינתקו את החשמל. לא היו הצרות האלה [שם]. לא היו הצרות האלה. ויש [עוד] נקודה אחרת: כאן רואים אנו את [יוצאי] ארצות אירופה [ומחקים אותם]. כאן – לא על עצמנו אנחנו מדברים. (דוד: כן, כמובן). [על] הציבור [באופן כללי]. (דוד: כתוב: "ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם"). אהה! [הוא שאמרתי!] (אשתו של משה: העַין מקַנאה באחותה). כאן... עכשיו [שְמע עניין] זה, אישה יוצאת כאן בקיץ וחֶציָה [חשופה]. הגבר לובש ז'אקט, שרוולים ארוכים ומכנסיים ארוכים. האישה – [לבושה] עד החצי. הלוא זה צריך להיות להיפך. הגבר צריך..., אם לא [ילבש ארוך], אין דבר. אולם לא היא. התקיים היום [הפסוק]: "ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם". ואני אומר לך, הצרות האלה מקרבות קִצם של בני האדם. טוב [זה דבר אחד. הנה עוד דבר]. [מישהו] קנה בית. כלום יעביר את החפצים הישנים? אפילו בושה [לעשות כך]. צריכים [לקנות] חפצים חדשים. (דוד: מי בכלל היה זורק חפץ בחוץ-לארץ?) אני הולך אתמול [ברחוב]. איש אחד קרא לה [למישהי] ואמר לה: בואי [תשמעי], בת-דודתי. אני יש לי בית בן שני חדרים (אני הייתי רק עובראור (ברויאר)ח, שעברתי שם). התברר לי שאשתי רוצה שנקנה שני חדרים וחצי. בעד חצי חדר אשלם עשרת אלפים לירות?! בעד חצי חדר – עשרת אלפים לירות?! טוב, בסדר. עשרת אלפים לירות. [אבל] כמה [הוצאות נוספות] מזקיק הבית החדש? בית חדש עוד [מזקיק]... החדש צריך להיות משהו שונה. מקרבים קִצם של בני האדם. העניינים האלה מקרבים ממש קִצם של בני האדם. מה שראינו שם, אינו תופס כאן. אתה שואל, מדוע. הדברים השתנו. --- התנאים [תנאי-החיים], התנאים הורסים אותם. התנאים הורסים אותם. (אשתו של משה: כאן תנאי החיים שונים). --- כאן עכשיו מסתכלים למעלה, מסתכלים בגדולים מהם. האדם, אם יסתכל בקטן ממנו, יחיה חיים מאושרים. למשל --- [המשפט הבא המוקף במירכאות הוא חיקוי שמחקה המספר קולה של אישה, המדברת כביכול עם בעלה]: "הסתכל שם ליד הסופר-מרקט, תראה איך היא לבושה כאן, והפנינים שהיא עונדת, ומה היא עוד עונדת, ועונדת..."  דוגמה אני מביא לך. אם גם אני הייתי כמוה, הייתי עונה לה: כן, רק אנחנו [אין לנו]. אולם מה צריכים [באמת לענות]? הרואה ארמון של המלך, יַחריב את קִנוֹ שלו?! תשובה זו היכן היא, ותשובה זו היכן היא! [כלומר, הבדל עצום יש בין שתי התשובות]. עכשיו --- מסתכלים על הגדול מהם, על הגבוה מהם, גדול כמו אמריקה. --- (אשתו של משה: נכנסים ויוצאים [כלומר, מבקרים אנשים שונים], אדוני. נכנסים ויוצאים בבתים [של אחרים], ורואים מה יש [להם, ורוצים להידמות להם]). זו הנקודה היסודית, שאני אומר לך. --- יודע אתה, במה היינו מסתכלים? היינו מסתכלים בקטן מאתנו. לא היה כך אצלנו, לא היו לנו המראות האלה... (אשתו של משה: מי היה לו [בבגדאד], מי? מקרר היה בבגדאד? מקָרר של חשמל היה?!) (דוד: כלומר, כולם היו באותו מצב?) לא, יש מעטים [שהיה להם], יש. אלא שכאן כולם רוצים. [מיד] עם נישואיו, מוכרח שיהיה לו מקרר. טוב, איזה בית כאן אפשר למכרוֹ או להשכירו בלא מקרר? --- (אשתו של משה: שָם הלוא היינו הולכים יום ביומו וקונים את הבשר...). אתה הולך ומביא בשר יום ביומו, טרי. (אשתו של משה: יום ביומו. החלב – יום ביומו. ה"כַּרַסְתה" – יום ביומה. מי היה עורך קניות כך ומניח בבית?) (דוד: מהי "כרסתה"?) (אשתו של משה: אלה... פירות וכיוצא בהם, כל אלה המצויים יום ביומו.) דְבַר יום ביומו. (אשתו של משה: [בבגדאד] הולכים ועורכים את הקניות בבוקר, ומבשלים ובוררים... מן הבוקר עד הצהריים. ומן הצהריים עד הלילה אתה הולך לטייל, הולך להשתעשע. כאן [בארץ] לילה ויום עובדים, ואין כלום, אין תועלת.) כאן אורח חיים אחר.

תמליל: 

קַתְּקוּל אִסִם סוֹדַּה?! הַאיִי סוֹדַּה קַתִּّשְעַ'בַּה?! הַאיִי אַש סוֹדַּה! מַאי שְעַ'בּ מְנוּנִיכִּי יְסִרִّפְלַכּ מִיתּ אַכִּל מַל הַאדַ'א. --- (אשתו של משה: מַנִי עַיַנוּ לַאדַ'א לְיוֹם?! מַנִי לִכַּّטַ'ה הַל תְּלִכִּّט'? --- מַנִי כַּאן יְמִדּّ אִידּוּ בִּלִחְוַאס?! הוֹנִי דְּגַ'לִّי [<תְּגַ'לִّי] --- כִּלّ דְּגִ'לִّי וְכִּלّ נַّפְט'... הוֹנִי עֵ'יע' שִכִּל. הוֹנִי עֵ'יע' שִכִּל.) לְמַנַאח' הוֹנִי עַל בַּחִע'. לְמַנַאח' הוֹנִי עַל בַּחִע'. --- אִَבִּّעְ'דַּאדּ כ...Read more

סיפור עם על שני בחורים שמגיעים לבית הכנסת

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
משה מועלם
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
סוחר
גיל בעת התיעוד: 
69
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
דוד שמש
מועד התיעוד: 
1974
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

היו שני בחורים, [ש]כל יום שבת, כלומר למוצאי-שבת, יוצאים לטייל, ואיזה סרט יפה [שהם מוצאים], הולכים [לראותו]. באחת השבתות לא היה סרט טוב. אחד משניים אלה התחשק לו: ראה בית-כנסת [ו]אנשים נכנסים בו. אמר: בין כך ובין כך לא מופסד. הבה ואכנס עם אלה. קם ונכנס לבית-הכנסת. נכנס לבית-הכנסת. החכם דורש. החכם היה דורש, והבחור החל ליהנות. הדברים שאמר החכם, חדרו לשׂכלו של הבחור. לבסוף גמר החכם את הדרשה. משגמר את הדרשה, זה יצא רווה, נהנה. הוויכוח היכן [עכשיו]? עם חברו, החבר שלו: היכן היית אתמול? חיפשׂתיך ולא מצאתיך. אמר לו: לא היה סרט טוב, וראיתי אנשים נכנסים לבית-הכנסת ומצא חן בעינַי להיכנס לבית-הכנסת. ישב החכם ודרש, ואני נהניתי. הוא מביא משלים יפים,  ואני נהייתי מבסוט. אם תרצה, בשבת זו לא נלך לקולנוע, בוא עמי ונַסה. קיימו בפועל הֶסדר זה. הגיעה השבת השנייה, הלכו שניהם לבית-הכנסת. החכם החל בדרשה כמנהגו. מְשָלִים יפים. הקהל צוחקים, כלומר: נהנים מהם. החכם סיים. הבחור השני אמר לו [לחברו]: הנה אני לא נהניתי. אתה תיארת לי תיאור כה יפה: כך נהניתי, וכך וכך היה. והנה אני לא [הרגשתי] זאת. אמר לו: תן לי אפשרות, אני... נשאל את החכם בעניין זה. סיימו, החכם פנה ללכת, באו שני החברים ואמרו לו [לחכם]: בַּקשה, אנו רוצים... יש לנו שאלה. - בבקשה, ילדַי. ישב לידם. התחיל הראשון לספר לו מה שקרה: אני נהניתי בפעם הראשונה. ועכשיו, בפעם השנייה, הבאתי את חברי. אני – אך שמעתי את הדרשה, נהניתי; ואילו חברי אומר , כי מתחילת הדרשה ועד לסוף הדרשה, לא נהנה מאומה. אני רוצה לדעת את הסיבה, מדוע זה כך? אמר לו: בני, אין דבר, אני אשיב לך. ישב לידם. אמר לו: אביא לך משל (החכם אומר לבחורים). אני אביא לך משל. לפנים היו באים לאסוף כסף למען ירושלים, מאֵלה - איך קוראים להם? - החכמים, היו באים לאסוף כסף. והנה בא איש אחד, רב, לעיר אחת ורצה לאסוף כסף. זמן זה, שבא בו החכם, היה חורף. ראה את האנשים... לפנים לא היה לא תנור נפט ולא דבר אחר. היו מביאים תנור פחמים ומביאים עצים ומביאים מהדברים האלה ונושפים. עשן היה חודר לעיניהם ועוד ועוד. החכם הסתכל עליהם: זו הלכה, באה השכֵנה שלה. עינה [של זוו] דָמְעָה, באה האחרת לנשוף. הלכה זו, באה האחרת. אמר: שקט! אמרו: זה הנוהג [שלנו]. אנחנו מניין לנו לדעת [דרך אחרת]? אמר להם: אצלנו בירושלים יש מין [מכשיר] שקוראים לו מפוח. ומפוח זה, אם תשׂימו... במקום שתנשפו בפיכם ועינכם תדמַע, תשׂימו את המפוח, והוא, במקום שתנשפו, הוא יגרום שהאש תתחיל להתלקח, ואז יֵחם הבית כולו. "יש דבר כזה?" אמר להם: כן. מן הקהל הזה היושבים [שם] שאל אותו [אחד מהם], למשל: "בכמה אחד?" ונֹאמר, שהוא ענה לו: "בעשׂר לירות". הראשון אמר לו: "בבקשה, החכם, אלה עשר לירות, אני רוצה... אתה מתַי תחזור, בשעה טובה?" אמר לו, למשל: בעוד חודש. אמר לו: "בבקשה, אלה עשר לירות, לכשתבוא, או שתרצה לשלוח אותו לי, רשום את שמי". נתן לו עשר לירות. והקהל יושבים, נתעורר בהם החשק [לפעול] לפי ההסדר הזה: נתנו לו כסף, נֹאמר הגיעו בערך לעשׂרה. נתנו לו כסף, ורשם את שמותיהם. לכשיחזור, יביא את המפוח. והנה קרה, שאיש אחד עמד לבוא [לאותה עיר]  לפני שהחכם אמוּר היה לחזור לשם, והחכם שלח להם את המפח [עם אותו איש]. הדבר שביקשו, שלח אותו להם. [אולם] מי יודע להשתמש בו! הביאו אותו והניחו אותו בלא אש, בלא ניצוץ. הניחו את המפוח על פחם-עץ, על פחמים. כל מה שנפחו, רצו שיתלקח, ולא התלקח.  (מי אומר להם [את כל זה]? החכם מסַפר לבחורים. אמר להם: זה מעשה שהיה, אני מסביר אותו לכם). אלה נשארו [והמשיכו לנסות], כל מה שנופחים... הלך אחד [אחרי שנואש], התעייף אחד, בא האחר נופח נופח נופח ואין מאומה. אמרו: החכם סידר אותנו? כך החכם צריך לסדר אותנו? --- סידר אותנו, כלומר, אמר שיתלקח, והנה לא התלקח! טוב. הנה כעבור שבוע ימים בא החכם. נודע הדבר לאלה שנתנו לו כסף בעד המפוח. רק רוצים הם לקבל את פניו... כלומר: לא היו מַבסוּטים, לא ידעו איך להתנהג [כיצד להשתמש במפוח]. ראה אותם, ירד מן המטוס. אמר להם, שהוא רואה חבורה. אמר להם: אחד מכם יאמר נא לי מה [הבעיה ש]יש לו, ואני מוכן לענות לו. אין צורך שכולכם תדברו יחד. אמרו לו: זה... המפוח ששלחת אותו לנו, כל העשרה אינם ניצתים. אמר להם: אני בא אִתכם לביתכם, ואם אין זה [פועל], כספכם – מוכן אני להחזירו לכם. הביאו אותו לבית, הזמינו אותו. עשׂו כפי שעשׂו בפעם הראשונה. הציבו את תנור הפחמים והניחו פחם-עץ, הניחו עצים, רק אש לא הניחו. הביאו את המפוח להתאימו. נופחים ונופחים ואין מאומה. אמר לו [אחד מהם]: אתה עייפת. בא אחר, נופחים... אמר להם [החכם]: דַי. מפוח זה צריכים אתם להניח בו ניצוץ. בשעה שתניחו בו ניצוץ, אז זה כולו יתלקח. אין צורך שתפחו שעתיים, כדי שעיניהם תדמענה, וכיוצא בזה. הַניחו ניצוץ. (אתם מבינים, בנַי? החכם אומר לבחורים. אלה מקשיבים). הלכו והביאו ניצוץ. הציתו חתיכה, הבעירו מעט אש, הציתו רק ניצוץ [אחד]. החלו לפחת , והתנור החל להתלקח. נעשׂה משהו [גדול וטוב]. [החכם] אמר לו [לבחור]: אתה שומע, בני? אמר לו: כן. אמר לו: עכשיו באנו לעניין שלך. אתה הראשון! הראשון, אתה יש בך ניצוֹץ. מיד כששַֹמנו את המפוח... זה שדורש הוא כמו מפוח. זה שדורש הוא כמו מפוח, נופח נשימה. מיד כשבאת בשבת הראשונה, הדרשה מצאה חן בעיניך, [כי בך] יש ניצוץ. חברך, השני, אין [בו] ניצוץ. לוּ היה בו ניצוץ, כי אז היה מתלקח מהר. אולם אינני רוצה שיאמר נואש, אינני אומר כי אין תקווה. לא. אם יתחיל להתמיד, ייווצר ניצוץ. ואם נוצר ניצוץ, הכול יהיה בסדר.

תמליל: 

כַּאנוּ וְלַאדּ תְ'נֵין, כִּלّ יוֹם שִבַּّאת', יַעְנִי חַ'טִע' לֵלְתּ לַחַّדּ, יְטִלְעוֹן יְסִיְّע'וֹן, הַיִّי סִינֵמַה חִלְוַה יְעֻ'חוֹן. שִבַּאתִ'-מִّנّוּ מַא כַּאן סִינֵמַה מְלִיחַה. וֵיחִדּ מִן הַד'וֹלִי תְّ'נֵין עְגַ'בּוּ, שַאף צְלַَא קַיְדִּחְ'לוֹן אַוַאדִּם בִּיהַ, כַּנִ-קוּל אַוַّל וְתַּאלִי לֹא מֻפְסַאדּּ דַּדְּחִ'ל וַיַّא הַד'וֹלִי. קַאם דַּחַ'ל לִצְّלַَא. דַּחַ'ל לִצְّלַَא. לְחַכַאם קַיִّדְּרִש. הִוִّי קַיִّדְּרִש לְחַכַאם, לְוַלַדּ קַאם קַיִّסְתַּהְנִי. שֵין ל...Read more